(הפוסט מתמקד בעיקר באירועי הפרק האחרון של משחקי הכס ומכיל ספוילרים)
אם בעונה הראשונה של משחקי הכס נד סטארק היה הדמות הראשית של הסדרה – עד כמה שניתן לומר שיש בכלל "דמות ראשית" במשחקי הכס – הרי שבעונה השנייה נותרנו ללא דמות אחת מרכזית שיכולה לשמש בתור "נער הפוסטר" של הסדרה. אולם ככל שהעונה התקדמה דווקא ת'יאון גרייג'וי שהיה דמות די שולית ומינורית בעונה הקודמת הפך להיות בעיני לדמות הכי מרתקת והכי מפתיעה בסדרה. אני אמנם לא אגיד שת'יאון הוא כעת הדמות הכי אהובה עלי בסדרה – הרי אין אף אחד שיכול באמת להתחרות בטיריאון לאניסטר בגילומו של פיטר דינקלג' הנפלא – אבל ת'יאון הוא מבחינתי אחת הדמויות היותר מורכבות ועמוקות בעונה הנוכחית וללא ספק הדמות שעוברת את ההתפתחות הכי משמעותית ודרמטית מבין כל שאר הדמויות בסדרה.
ת'יאון התחיל את דרכו בעונה הקודמת בתור דמות סימפתית ותמימה למדי, או בכל אופן כדמות לא מזיקה ברובה שלא תפסה את מרכז הבמה. אולם לאורך כל העונה השנייה ת'יאון חווה נפילה מוסרית הדרגתית שהגיעה לשיאה בפרק האחרון שהסתיים במחזה הנורא של גופותיהם השרופות והתלויות של בראן וריקון סטארק שבו הושלם סופית המעבר של ת'יאון ל"צד האפל" והפיכתו לאחד הנבלים המרכזיים בסדרה. אבל מה שהופך את ת'יאון לדמות כל כך יוצאת דופן ולא לעוד דמות שבלונית של נבל הוא שבניגוד לרוע הבנאלי והמפלצתי של ג'ופרי למשל (שאמנם מהווה קומיק ריליף נפלא בצורה מורבידית) אצל ת'יאון הרוע הרבה יותר מורכב ואנושי. ת'יאון אמנם הוכיח בפרקים האחרונים שהוא מסוגל למעשי זוועה לא פחות מחרידים מכל דמות אחרת בסדרה אבל המניעים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי המעשים שלו הרבה יותר ברורים ומובנים לנו וחורגים מעבר ל"רצון לעוצמה" שמניע את שאר הדמויות בסדרה לבצע מעשים דומים. אנחנו בתור צופים אולי לא יכולים להזדהות בלב שלם עם ת'יאון ולהסכים עם המעשים שלו אבל אנחנו יכולים לפחות להבין מה עומד מאחורי המעשים האלה ולהרגיש כלפיו מידה מסוימת של סימפתיה ורחמים.
מעשי האכזריות והזוועה של ת'יאון לא נובעים מתוך רוע לשמו או מתוך אכזרית סתמית אלא מתוך הרצון התמידי שלו להוכיח את הגבריות שלו ובעיקר מתוך הניסיון הנואש שלו לרַצות את אביו המחמיר (שני הדברים האלה כמובן קשורים אחד בשני). ת'יאון כזכור גדל רוב חייו בתור שבוי מלחמה של בית סטארק. הוא אמנם לא היה אסיר כלוא בשלשלאות ונעול בתא מעצר אלא הוא חי יחד עם ילדיו של נד סטארק כאילו היה אחד מהם. אבל למרות כל התנאים הנוחים האלה במשך כל שהותו בווינטרפל החירות והעצמאות של ת'יאון ניטלו ממנו לחלוטין ובתוך תוכו הוא תמיד חש מרירות וכעס בגלל המצב המשפיל שבו הוא היה נתון. ת'יאון אמנם הכחיש מספר פעמים בסדרה את ההשפלה המתמדת שהוא חש בתקופה זו אבל בפרק הקודם כאשר בראן שואל את ת'יאון בקור רוח: "האם תמיד שנאת אותנו?" ת'יאון המובך רק משפיל קלות את עיניו ושותק מתוך הודאה באשמה.
כאשר ת'יאון יוצא לחופשי מבית סטארק וחוזר לבית אביו הוא מצפה להתקבל בזרועות פתוחות ולהפוך סוף סוף מילד ל"גבר אמיתי". אבל לאכזבתו המרה של ת'יאון הוא זוכה שם לקבלת פנים צוננת מאביו שרק בז ולועג לו ואף מסרב להכיר בו בתור בנו האמיתי. ביילון גרייג'וי מייצג בסדרה גרסה גרוטסקית וכמעט מפלצתית של "דמות האב המסרס". הוא מבזה ומשפיל את בנו בכל הזדמנות אפשרית, מטיל ספק בגבריות שלו ואף משווה אותו לילד ולאישה (אולי העלבון הכי גדול עבור גבר בחברה ימי-ביניימית פטריארכאלית כמו זו של משחקי הכס). בנוסף לכל זה, וככל הנראה בעיקר כדי להוסיף עלבון על פגיעה, ביילון גרייג'וי אף מעדיף לראות באחותו של ת'יאון את היורשת שלו ואת ממשיכת דרכו האמיתית. האיחוד המשפחתי שת'יאון כל כך ציפה לו התגלה כמפח נפש אחד גדול שבסופו הוא נותר שוב חסר כל תחושה של הערכה עצמית.
ת'יאון המתוסכל חש פגיעה קשה בגבריות שלו אך במקום להתנגד לדמות האב המסרס של ביילון גרייג'וי ולסרב להיכנע לתכתיבים שלה הוא מזדהה איתה ושואף להידמות לה כדי להוכיח על ידי כך את הגבריות שלו. הזדהות הרסנית זו מובילה אותו לתפוס בצורה מעוותת את הערכים הגבריים המקובלים בעולמו וכך במקום להתנהג בכבוד הוא מתנהג בגאווה ושחצנות, במקום לשאוף לקבלת הערכה מהסובבים אותו הוא שואף להשליט עליהם פחד ויראה ובמקום להתנהג באומץ לב הוא מתנהג באכזריות משוועת. אולם ת'יאון לא פועל כך מתוך רוע לב שרירותי ורוב הזמן אף לא רואה את המעשים שלו כמעשי רוע אמיתיים אלא לכל היותר כרוע הכרחי. כל מעשיו נובעים מתוך הרצון הנואש שלו לרצות את דמות האב המסרסת של ביילון גרייג'וי ולהידמות לו ועל ידי כך כביכול להשתחרר מאחיזתו הלופתת (אגב, את אותו ציות עיוור והרסני לדמות האב המסרס ניתן למצוא גם ביחס לדמויות אב סימבוליות בעולמנו ולא רק בעולמות פנטזיה כמו זה של משחקי הכס, כמו למשל הציות העיוור לדמות האב בדת או ל"שלטון החוק" שלאורך כל ההיסטוריה הובילו אנשים לבצע מעשי זוועה מתוך מחשבה שהם פועלים למען הטוב והנעלה).
אבל מה שבאמת הופך את ת'יאון לדמות כל כך מורכבת ומעניינת היא העובדה שבתוך תוכו הוא מודע היטב לנפילה המוסרית ולמסלול ההרס העצמי שבו הוא נמצא. בעוד שרוב שאר הדמויות בסדרה די מקובעות בעמדות ובתפיסות העולם שלהן ומשלימות בהכנעה עם התפקיד שהן נאלצות לשחק ב"משחקי הכס", ת'יאון נמצא באופן תמידי במאבק פנימי קשה ובניסיון בלתי אפשרי לפשר בין הרצונות הסותרים שלו. הוא מנסה ללא הרף לפצות על הגבריות האבודה שלו ולציית לערכים הגבריים שרווחים בעולמו אך בו זמנית הוא גם מבין שהדרך שבה הוא בחר מובילה אותו שוב ושוב לבצע את כל ההחלטות הלא נכונות ולגרום רק הרס וחורבן לסובבים אותו ובעיקר לו עצמו.
בסוף הפרק האחרון ת'יאון משיג את הניצחון הגדול הראשון שלו. טירת ווינטרפל נופלת לידיו וכל אנשיה נכנעים לו ביראה כאשר הם רואים לאימתם מה עלה בגורלם של ילדי סטארק שהעזו למרוד בו. ת'יאון מרגיש באותו רגע, אולי לראשונה בחייו, תחושה אמיתית של סיפוק והערכה עצמית. אולם מיד לאחר אותו רגע קצר ומתוק הוא מבין לחרדתו את חומרת מעשיו ואת חוסר היכולת שלו לחזור בו שוב מהדרך שבה הוא החל לצעוד. הבעת הפנים המבועתת של ת'יאון באותו רגע נוראי של הכרה עצמית ממחישים לנו יותר מכל דבר אחר שמדובר בדמות טראגית של אדם שאמנם מודע היטב לשפל המדרגה שאליו הוא נפל אך למרות זאת הינו חסר אונים לרדת ממסלול ההרס העצמי שבו הוא נמצא.
(נא להימנע בתגובות מספוילרים שנוגעים להמשך האירועים בספרים)
פייסבוק אמנם מספק עבורנו הרבה מאוד מידע וחוסך מאתנו למשל את הצורך לבקר באתרי החדשות כדי להישאר מעודכנים מפני שכל הכותרות החשובות ממילא כבר יגיעו אלינו דרך החברים שלנו ששיתפו אותן. אבל אם נתקל בידיעה באמת חשובה או בפוסט שבאמת מעניין אותנו אנחנו הרי כמובן לא נסתפק רק בכותרת ובתקציר בן מספר השורות אלא נקליק על הקישור ונבקר באתר המקורי. אם התוכן יעניין אותנו אנחנו אולי אפילו נוסיף את האתר לרשימת המועדפים שלנו או לקורא הרסס שלנו. מי מאתנו לא נחשף בשנים האחרונות באמצעות הפיד שלו בפייסבוק ובטוויטר לעשרות אתרים ובלוגים שהוא מעולם לא שמע עליהם וגם כנראה לעולם לא היה שומע עליהם אילולי אחד החברים שלו במקרה שיתף אותם. למעשה, כל מי שמנהל בלוג עצמאי או אתר כלשהו בוודאי יודע היטב שחלק גדול מאוד מהטראפיק שלו מגיע דווקא מהרשתות החברתיות. גם אגרגטורים שונים כמו רדדיט או באזזפיד זוכים לפריחה רבה בשנים האחרונות וממלאים בהצלחה את אותו תפקיד (למרות שגם אותם אגב ניסו להספיד בזמנו).
