הצרה עם תי'און גרייג'וי

(הפוסט מתמקד בעיקר באירועי הפרק האחרון של משחקי הכס ומכיל ספוילרים)

אם בעונה הראשונה של משחקי הכס נד סטארק היה הדמות הראשית של הסדרה – עד כמה שניתן לומר שיש בכלל "דמות ראשית" במשחקי הכס – הרי שבעונה השנייה נותרנו ללא דמות אחת מרכזית שיכולה לשמש בתור "נער הפוסטר" של הסדרה. אולם ככל שהעונה התקדמה דווקא ת'יאון גרייג'וי שהיה דמות די שולית ומינורית בעונה הקודמת הפך להיות בעיני לדמות הכי מרתקת והכי מפתיעה בסדרה. אני אמנם לא אגיד שת'יאון הוא כעת הדמות הכי אהובה עלי בסדרה – הרי אין אף אחד שיכול באמת להתחרות בטיריאון לאניסטר בגילומו של פיטר דינקלג' הנפלא – אבל ת'יאון הוא מבחינתי אחת הדמויות היותר מורכבות ועמוקות בעונה הנוכחית וללא ספק הדמות שעוברת את ההתפתחות הכי משמעותית ודרמטית מבין כל שאר הדמויות בסדרה.

ת'יאון התחיל את דרכו בעונה הקודמת בתור דמות סימפתית ותמימה למדי, או בכל אופן כדמות לא מזיקה ברובה שלא תפסה את מרכז הבמה. אולם לאורך כל העונה השנייה ת'יאון חווה נפילה מוסרית הדרגתית שהגיעה לשיאה בפרק האחרון שהסתיים במחזה הנורא של גופותיהם השרופות והתלויות של בראן וריקון סטארק שבו הושלם סופית המעבר של ת'יאון ל"צד האפל" והפיכתו לאחד הנבלים המרכזיים בסדרה. אבל מה שהופך את ת'יאון לדמות כל כך יוצאת דופן ולא לעוד דמות שבלונית של נבל הוא שבניגוד לרוע הבנאלי והמפלצתי של ג'ופרי למשל (שאמנם מהווה קומיק ריליף נפלא בצורה מורבידית) אצל ת'יאון הרוע הרבה יותר מורכב ואנושי. ת'יאון אמנם הוכיח בפרקים האחרונים שהוא מסוגל למעשי זוועה לא פחות מחרידים מכל דמות אחרת בסדרה אבל המניעים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי המעשים שלו הרבה יותר ברורים ומובנים לנו וחורגים מעבר ל"רצון לעוצמה" שמניע את שאר הדמויות בסדרה לבצע מעשים דומים. אנחנו בתור צופים אולי לא יכולים להזדהות בלב שלם עם ת'יאון ולהסכים עם המעשים שלו אבל אנחנו יכולים לפחות להבין מה עומד מאחורי המעשים האלה ולהרגיש כלפיו מידה מסוימת של סימפתיה ורחמים.

מעשי האכזריות והזוועה של ת'יאון לא נובעים מתוך רוע לשמו או מתוך אכזרית סתמית אלא מתוך הרצון התמידי שלו להוכיח את הגבריות שלו ובעיקר מתוך הניסיון הנואש שלו לרַצות את אביו המחמיר (שני הדברים האלה כמובן קשורים אחד בשני). ת'יאון כזכור גדל רוב חייו בתור שבוי מלחמה של בית סטארק. הוא אמנם לא היה אסיר כלוא בשלשלאות ונעול בתא מעצר אלא הוא חי יחד עם ילדיו של נד סטארק כאילו היה אחד מהם. אבל למרות כל התנאים הנוחים האלה במשך כל שהותו בווינטרפל החירות והעצמאות של ת'יאון ניטלו ממנו לחלוטין ובתוך תוכו הוא תמיד חש מרירות וכעס בגלל המצב המשפיל שבו הוא היה נתון. ת'יאון אמנם הכחיש מספר פעמים בסדרה את ההשפלה המתמדת שהוא חש בתקופה זו אבל בפרק הקודם כאשר בראן שואל את ת'יאון בקור רוח: "האם תמיד שנאת אותנו?" ת'יאון המובך רק משפיל קלות את עיניו ושותק מתוך הודאה באשמה.

כאשר ת'יאון יוצא לחופשי מבית סטארק וחוזר לבית אביו הוא מצפה להתקבל בזרועות פתוחות ולהפוך סוף סוף מילד ל"גבר אמיתי". אבל לאכזבתו המרה של ת'יאון הוא זוכה שם לקבלת פנים צוננת מאביו שרק בז ולועג לו ואף מסרב להכיר בו בתור בנו האמיתי. ביילון גרייג'וי מייצג בסדרה גרסה גרוטסקית וכמעט מפלצתית של "דמות האב המסרס". הוא מבזה ומשפיל את בנו בכל הזדמנות אפשרית, מטיל ספק בגבריות שלו ואף משווה אותו לילד ולאישה (אולי העלבון הכי גדול עבור גבר בחברה ימי-ביניימית פטריארכאלית כמו זו של משחקי הכס). בנוסף לכל זה, וככל הנראה בעיקר כדי להוסיף עלבון על פגיעה, ביילון גרייג'וי אף מעדיף לראות באחותו של ת'יאון את היורשת שלו ואת ממשיכת דרכו האמיתית. האיחוד המשפחתי שת'יאון כל כך ציפה לו התגלה כמפח נפש אחד גדול שבסופו הוא נותר שוב חסר כל תחושה של הערכה עצמית.

ת'יאון המתוסכל חש פגיעה קשה בגבריות שלו אך במקום להתנגד לדמות האב המסרס של ביילון גרייג'וי ולסרב להיכנע לתכתיבים שלה הוא מזדהה איתה ושואף להידמות לה כדי להוכיח על ידי כך את הגבריות שלו. הזדהות הרסנית זו מובילה אותו לתפוס בצורה מעוותת את הערכים הגבריים המקובלים בעולמו וכך במקום להתנהג בכבוד הוא מתנהג בגאווה ושחצנות, במקום לשאוף לקבלת הערכה מהסובבים אותו הוא שואף להשליט עליהם פחד ויראה ובמקום להתנהג באומץ לב הוא מתנהג באכזריות משוועת. אולם ת'יאון לא פועל כך מתוך רוע לב שרירותי ורוב הזמן אף לא רואה את המעשים שלו כמעשי רוע אמיתיים אלא לכל היותר כרוע הכרחי. כל מעשיו נובעים מתוך הרצון הנואש שלו לרצות את דמות האב המסרסת של ביילון גרייג'וי ולהידמות לו ועל ידי כך כביכול להשתחרר מאחיזתו הלופתת (אגב, את אותו ציות עיוור והרסני לדמות האב המסרס ניתן למצוא גם ביחס לדמויות אב סימבוליות בעולמנו ולא רק בעולמות פנטזיה כמו זה של משחקי הכס, כמו למשל הציות העיוור לדמות האב בדת או ל"שלטון החוק" שלאורך כל ההיסטוריה הובילו אנשים לבצע מעשי זוועה מתוך מחשבה שהם פועלים למען הטוב והנעלה).

אבל מה שבאמת הופך את ת'יאון לדמות כל כך מורכבת ומעניינת היא העובדה שבתוך תוכו הוא מודע היטב לנפילה המוסרית ולמסלול ההרס העצמי שבו הוא נמצא. בעוד שרוב שאר הדמויות בסדרה די מקובעות בעמדות ובתפיסות העולם שלהן ומשלימות בהכנעה עם התפקיד שהן נאלצות לשחק ב"משחקי הכס", ת'יאון נמצא באופן תמידי במאבק פנימי קשה ובניסיון בלתי אפשרי לפשר בין הרצונות הסותרים שלו. הוא מנסה ללא הרף לפצות על הגבריות האבודה שלו ולציית לערכים הגבריים שרווחים בעולמו אך בו זמנית הוא גם מבין שהדרך שבה הוא בחר מובילה אותו שוב ושוב לבצע את כל ההחלטות הלא נכונות ולגרום רק הרס וחורבן לסובבים אותו ובעיקר לו עצמו.

בסוף הפרק האחרון ת'יאון משיג את הניצחון הגדול הראשון שלו. טירת ווינטרפל נופלת לידיו וכל אנשיה נכנעים לו ביראה כאשר הם רואים לאימתם מה עלה בגורלם של ילדי סטארק שהעזו למרוד בו. ת'יאון מרגיש באותו רגע, אולי לראשונה בחייו, תחושה אמיתית של סיפוק והערכה עצמית. אולם מיד לאחר אותו רגע קצר ומתוק הוא מבין לחרדתו את חומרת מעשיו ואת חוסר היכולת שלו לחזור בו שוב מהדרך שבה הוא החל לצעוד. הבעת הפנים המבועתת של ת'יאון באותו רגע נוראי של הכרה עצמית ממחישים לנו יותר מכל דבר אחר שמדובר בדמות טראגית של אדם שאמנם מודע היטב לשפל המדרגה שאליו הוא נפל אך למרות זאת הינו חסר אונים לרדת ממסלול ההרס העצמי שבו הוא נמצא.

(נא להימנע בתגובות מספוילרים שנוגעים להמשך האירועים בספרים)

כלבתות אוהבות אירוניה

כולם פתאום כותבים עכשיו על מֶמים באינטרנט (אבל היי, אני כתבתי על זה עוד לפני שזה היה מיינסטרים). חנן כהן כותב על מות המם הפוליטי, איתמר שאלתיאל על המדרון החלקלק של שימוש בתמונות של אנשים אמיתיים ליצירת ממים ושחר כותב על ההיבטים הגזעניים והמבזים שמאפיינים את היצירה הממטית ברשת. חייבים להודות שיש משהו קצת לא פרופורציונלי בכל ההתעסקות הפתאומית הזאת בתופעת רשת די מינורית ושולית – אני מניח שרוב הגולשים הישראלים לא רק שלא ממש יודעים מה זה Meme אלא שהם אפילו לא יודעים כיצד לבטא נכון את המילה. זה כשלעצמו כמובן לא מהווה שום סיבה להימנע מהעיסוק בנושא. אני לא מאמין שיש באמת נושאים "חשובים" ונושאים "לא חשובים", יש רק נושאים מעניינים ונושאים לא מעניינים ואותי באופן אישי הנושא הזה בהחלט מעניין.

אבל אני כן חושב שזה בהחלט לא מקרי שכמעט כל האנשים שכותבים על ממים בארץ הם אותם אנשים שבעצמם עוסקים בתחום הזה באינטנסיביות ואף אחראים במידה לא מועטת להפצת תרבות הממים באינטרנט הישראלי, מה שהופך את הביקורת הנוקבת הזאת לסוג של "יורים ובוכים" אינטרנטי – אנחנו יוצרים בהתלהבות מם חדש של יאיר לפיד, מפיצים אותו בפייסבוק ונהנים מהפידבקים החיובים שאנחנו מקבלים מכל עבר ואז מתחילים להתייסר ולשאול את עצמנו האם מה שאנחנו עושים בכלל נכון מבחינה מוסרית. כל ההתעסקות העצמית הזאת היא שיח די סגור ומנותק שמייחס לעצמו הרבה יותר חשיבות ויכולת להשפעה חיצונית ממה שהוא באמת טומן בחובו. שוב, לא שזה אומר ש"לא ראוי" לעסוק בנושא הזה, אבל חשוב בכל זאת לשים אותו בפרופורציה בהתחשב בעוצמת וטיב הביקורת שמופנית כלפיו.

למרות שהפוסט הזה הוא מעין פוסט תגובה לשלושת הפוסטים הנ"ל אני רוצה להתמקד ספציפית בפוסט של שחר "כלבתות אהבו ערסים לפני שזה היה מיינסטרים?" מפני שהוא נוגע ישירות בכמה מהנקודות שכבר התייחסתי אליהן בעבר ובמיוחד מפני שהוא עוסק באחד ההיבטים היותר קונטרוברסליים של התחום – העובדה שממים מרבים להשתמש בשפה ובאוצר דימויים מאוד פוגעניים, בלשון המעטה. שחר אמנם לא מסיק מכך את המסקנה המתבקשת לכאורה שצריך להפסיק ליצור ממים אבל הוא מציין את תחושת האי נעימות שלו מהתופעה ואת יחס האהבה/שנאה המורכב שלו כלפי ממים.

כשסיימתי לקרוא את הפוסט של שחר הדחף הראשוני שלי היה להגיב בציניות ב: "ניגר, פליז!" (זה עובד בכמה רבדים), אבל במקום להסתפק בתגובה הלאקונית משהו הזאת החלטתי בסוף להרחיב ולהסביר מדוע אני לא מקבל את הביקורת שלו. נכון, חלק גדול מהממים מתאפיין בהיבטים שליליים כמו גזענות, מיזוגיניה, אליטיזם תרבותי, הדרה של האחר וכיו"ב. נכון, בחלק גדול מהממים יש משהו מאוד "לא נעים", מאוד "לא נחמד" ומאוד "לא מתחשב". במילים אחרות: ממים לא נוטים להיות פוליטקלי קורקטיים במיוחד.

hipster dog

מיותר לציין שהשימוש שהממים עושים במוטיבים "מטרידים" הוא כמובן שימוש אירוני. מם "כל הערסים" (בניגוד לסתם בדיחות ערסים) לא באמת צוחק על ערסים אלא צוחק על אנשים שצוחקים על ערסים. מם "כלבתות אוהבות" לא באמת צוחק על נשים אלא לועג לעצם השימוש בביטוי המעליב ולעמדה השוביניסטית המתנשאת שמשתמשת בו ברצינות תהומית. בעברית אגב האירוניה מועצמת אפילו יותר בגלל השימוש בביטוי הארכאי "כלבתא" שרק מוסיף נופך של אבסורדיות למשפט (וכדאי גם לציין שמם "כלבתות אוהבות" הרבה פעמים מתייחס לגברים מפני שבאנגלית מקובל להשתמש במילה Bitch כלפי שני המינים, כך שקצת קשה לפרש את המם כביטוי אמיתי למיזוגיניה).

אי אפשר אמנם להיתמם ולהתעלם לחלוטין מכך שחלק גדול מההנאה שטמונה בהשתתפות בממים נובעת מכך שמדובר אכן במשחק באש, מתיחת גבולות הטעם הטוב ופלרטוט מתגרה בשבירת הטאבו החברתי של אמירת הדברים שאין לאומרם בציבור. אירוניה היא הרי חרב פיפיות מסוכנת שהרבה פעמים משמשת גם בתור כרטיס חנינה צא מהכלא. "אני יודע שזה מאוד שוביניסטי לומר את זה, אבל אני חושב שנשים הן לפעמים ממש…", "אני יודע שזה קצת גזעני, אבל נכון שערבים הם מאוד…". תרגיל ההתחמקות האירוני הזה מאפיין את מה שאפשר לכנות בהכללה בתור "הומור בלייזר", כלומר הומור שוביניסטי שמתיימר להיות הומור נאור במסווה של הומור שובניסטי. או במילים אחרות: הומור של הפוך על הפוך על הפוך שמתחזה להומור של הפוך על הפוך. זהו אותו סוג הומור שאליו מתלווה תמיד ה"קריצה" האפולוגטית שאומרת להגנתה: "אבל אתם הרי יודעים שאני לא באמת מתכוון לזה" בעוד שהדובר אכן מתכוון בדיוק למה שהוא אומר (סוג של אירוניה כפולה, על משקל “שלילה כפולה”).

אירוניה אם כן יכולה לשמש בתור מעטה דק שמכסה על ביקורת סמויה ומרומזת אבל היא יכולה גם לשמש בתור מעטה עבה שמכסה על גסות בוטה. כמו תמיד כל אחד מאתנו צריך לעשות את חשבון הנפש שלו ולהחליט איזה שימוש הוא בדיוק עושה בה. אני מסכים אפוא עם כך שישנם הרבה מאוד אלמנטים פוגעניים בממים (זה די נראה לי כמו סטייטינג דה אובוויוס), אבל אני מסרב לקבל את הטענה על "השינויים שהם מחוללים בנו". פשוט קשה לי מאוד להאמין שמי שנוטל חלק פעיל בממים מתוך מודעות עצמית מינימלית באמת הופך בעקבות כך לגזען או למיזוגן (או אפילו לקצת יותר גזען או מיזוגן) או בכלליות לאדם רע יותר. לא רק זאת אלא שאני חושב שאותם אלמנטים פוגעניים הם בדיוק מה שהופכים את הממים לכל כך אפקטיביים ומדויקים במה שהם עושים. לא מדובר אפוא באיזה סרח עודף או תוצר לוואי לא רצוי, אלא בעצם מהותו של הז’אנר.

אני לא אשתמש כאן במילים גבוהות ומנופחות כמו "חתרני" ו"רדיקלי" אבל אני כן מאמין שמשחקי שפה – גם משחקים מסוכנים באש – הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהשפה החיה והמדוברת שלנו ובעיקר שהם חלק ממה שהופך אותנו לבני אדם חושבים וביקורתיים שמעצבים את השפה במקום שהשפה תעצב אותם*. השימוש בשפה אירונית, כמו זה שמאפיין את הממים האינטרנטיים, מאפשר לנו להתמודד ולבקר את כל האלמנטים ה"לא נעימים" וה"לא נחמדים" בתרבות שלנו שמסתתרים רוב הזמן מתחת לפני השטח (בכך אפשר לראות את משחק השפה האירוני הזה גם כסוג של סובלימציה אישית והמונית בנוסף לאפקט של "נטילת העוקץ" מהאמירה הבוטה במשמעות המקורית שלה). הניסיון להדיר כליל מהשפה את אותם אלמנטים "רעים" ולאסור על כל שימוש בהם – גם כשהוא נעשה מתוך עמדה משועשעת של אירוניה וביקורת – לא באמת מתמודד עם אותן בעיות ולא באמת פותר אותן, אלא רק קובר אותן עוד יותר עמוק בתוך הלא-מודע הקולקטיבי שלנו.

בקיצור: אל תעשו פוליטיקלי קורקט בעברית, כל הערסים ילכו.

__________

* ויש לי עוד הרבה מה להגיד על הטיעון של "שפה מבנה מציאות" שבו מרבים להשתמש בביקורת כנגד השימוש האירוני בשפה, אבל את זה אני כבר אשמור לפעם אחרת.

על האוצרוּת ברשת

אחד הנושאים המדוברים ביותר באינטרנט בתקופה האחרונה הוא תופעת האוצרוּת ברשת. מעבר למאמרים ולטורי הדעה הרבים שהתפרסמו בשנה האחרונה באתרי הטכנולוגיה השונים ושהפכו את המילה "אוצרות" לבאזזוורד של הרגע, יש לציין במיוחד את הניסיון התמוה במקצת להציע "קוד אתי" לאוצרות רשת ולקבוע סימול גרפי מוסכם לשיתוף ואוצרות של תכנים. כמובן שלמרות כל ההייפ לא מדובר באמת בתופעה חדשה. אוצרות במקרה שלנו היא בסך הכול מילה קצת "מפוצצת" לתיאור איסוף ושיתוף של תכנים באינטרנט, פעילות שהייתה קיימת כבר בימיה הראשונים של הרשת ושלמעשה כל מי שפעיל באינטרנט מבצע על בסיס יום יומי. מדויק יותר לומר שמדובר במגמת התפתחות שמאפיינת את הרשת בשנים האחרונות ושהגיעה כעת לשיא מסוים.

את ההתפתחות הזאת ניתן לראות למשל ברשתות החברתיות ובשינויים הרבים שהן עברו במהלך השנים. מייספייס (ז"ל?) הייתה מתחילת דרכה רשת חברתית שפנתה בעיקר ליוצרים ושיועדה ליצירה ופרסום של תכנים מקוריים או רמיקסים של תכנים קיימים. תפיסת העולם שמאחורי מייספייס תאמה מאוד למודל ה Prosumer (הלחם של המילים יצרן וצרכן) שאפיין את האינטרנט בעידן שאותו היה נהוג בעבר הלא-רחוק לכנות בשם ווב 2.0 (מושג תיאורטי בעייתי שבצדק נעלם כליל מהשיח העכשווי, אבל עדיין בעל חשיבות היסטורית מסוימת). אמנם אלמנטים של שיתוף ואגרגציה היו קיימים גם במייספייס אבל כאמור מדובר היה מלכתחילה ברשת חברתית שפונה בראש ובראשונה לקהל של משתמשי אינטרנט שעוסקים ביצירת תוכן מקורי.

פייסבוק בתחילת דרכה הייתה דומה למדי למייספייס אלא שהיא פנתה לקהל רחב יותר ואפשרה לכל אחד מאתנו ליצור תכנים גם מבלי להיות בעל כשרון אמנותי גדול במיוחד. בפייסבוק הרי לא צריך באמת להיות מוזיקאי או צייר או אפילו בלוגר כדי לייצר תכנים ולמשוך תשומת לב. מספיק לכתוב סטטוסים שנונים יותר ושנונים פחות או להעלות תמונות שאנחנו מצלמים (בעיקר את עצמנו) והלייקים כבר יגיעו מעצמם. אבל בהדרגה פייסבוק הפכה להיות רשת חברתית שמדגישה יותר ויותר את אלמנט השיתוף והאוצרות. תחילה בעזרת כפתור הלייק שהוטמע בצייתנות ברוב האתרים ברשת והפך להיות במהרה לאמצעי השיתוף המוביל באינטרנט. יותר מאוחר שינויים שונים בממשק של פייסבוק הפכו את האתר לפלטפורמה אידיאלית לשיתוף המוני של תכנים ויראליים ולמעשה ליורש הלא רשמי של 9GAG.

טוויטר שבישר את עידן המיקרו-בלוגינג היה כבר מותאם מראש לשיתוף מאסיבי של תכנים. יש הרי גבול לכמות התוכן המקורי שניתן ליצור במגבלה של מאה וארבעים תווים, אבל אין גבול לכמות התכנים שניתן לשתף במגבלה זו. בדומה לכפתור הלייק גם כפתור הריטוויט הפך להיות במהרה לאחד מאמצעי השיתוף הנפוצים ביותר ברשת ואיפשר לכל אחד מאתנו – מי באופן מוצלח יותר ומי באופן מוצלח פחות – לשתף בקלות קישורים לתכנים מעניינים שהוא מוצא ברשת.

טאמבלר המשיך את הכיוון של טוויטר ועוצב במחשבה תחילה על מנת לשמש כרשת חברתית ייעודית לשיתוף ואוצרות של תכנים. יותר מכל פלטפורמה אחרת ברשת ממשק המשתמש של טאמבלר מאפשר למשתמשים לשתף בקלות ובמהירות תכנים מכל סוג אפשרי, בין אם מדובר בתמונה, סאונד או וידיאו. בנוסף לכך בניגוד לטוויטר שבו התכנים נוטים ללכת לאיבוד ולהעלם בשטף האינסופי של הפיד, בטאמבלר ניתן באמת לאצור את התכנים ולהציג אותם בפני הגולש בצורה מאורגנת ומסודרת. תופעת האוצרות בטאמבלר בולטת במיוחד בטאמבלרים שמוקדשים לנושא אחד בלבד (Single Topic Tumblr) ובטאמבלרים שמשמשים כאגרגטורים של לינקים לתכנים מכל רחבי הרשת.

פינטרסט (Pinterest), הילד החדש בשכונה שכולם מדברים עליו, מייצג את השלב האבולוציוני האחרון של הרשתות החברתיות. בעוד שהרשתות החברתיות הקודמות, החל במייספייס וכלה בטאמבלר, יועדו גם ליצירת תכנים מקוריים וגם לשיתוף ואוצרות של תכנים – פינטרסט מיועד ספציפית למטרה של אוצרות ומאפשר למשתמש (יותר מדויק: משתמשת) להציג את התכנים שהוא משתף ב"לוחות המודעות" (Boards) שבאתר לפי חלוקה רעיונית מוגדרת מראש, בדומה מאוד לאוצר במוזיאון שמקטלג כל יצירה נפרדת לתערוכה שמתאימה לה מבחינה רעיונית.

למרות הנטייה הרווחת להשתמש ללא הבחנה בשני המושגים חשוב בכל זאת להבדיל בין "אוצרות" ובין "צבירה" (Aggregation). המשתף הממוצע באינטרנט מלקט, אוגר ומפיץ תכנים מכל הבא ליד. לא תמיד לפי נושא מסוים, לא תמיד באותה רמה של איכות ולא תמיד לאותו קהל יעד. אוצרות לעומת זאת היא ניסיון לאסוף ולשתף תכנים בהתאם לרעיון מרכזי אחד וליצור על ידי כך נרטיב רצוף, אחיד ועקבי. כמובן שבפועל לא תמיד מדובר אכן בהבחנה כל כך ברורה וחדה. למעשה יש אפילו כאלה שטוענים שמדובר בסך הכול באותה פעולה בסיסית שהייתה קיימת מאז ומתמיד באינטרנט ואף יותר מכך: שההבדל היחיד בין המושגים הוא שכשאנשים אוהבים את התופעה הם מכנים אותה בשם היוקרתי "אוצרות" ואילו כשהם לא אוהבים אותה הם מכנים אותה בשם המזלזל "צבירה". אולם למרות זאת נראה לי שניתן בכל זאת להבחין – לפחות ברמה העקרונית – בין שתי הגישות השונות הללו לשיתוף תכנים ובעיקר במגמה ההולכת וגוברת ברשת של מעבר מיצירה לשיתוף ומשיתוף לאוצרות.

אגב, העובדה שהאוצרות כל כך רווחת כיום באינטרנט מסבירה את תופעת השוטטות ברשת שלטענת חוקרים כמו יבגני מורוזוב הולכת ונעלמת כיום מעל פני השטח (טענה שאותה ביקרתי לא מזמן). בניגוד לדעת המספידים והמבכים חווית הגילוי הפליאה שאפיינה את הרשת בימיה הראשונים לא באמת נעלמה והתפוגגה, אלא שהיא עברה שינוי עמוק בשנים האחרונות. במקום שאנחנו נשוטט ברשת ונחפש תכנים חדשים באתרים נדחים ולא מוכרים התכנים האלה מגיעים אלינו כיום בעיקר באמצעות האוצרים השונים שסובבים אותנו בכל מקום באינטרנט, בין אם מדובר בחברים בפייסבוק, נעקבים בטוויטר, טאמבלרים שבהם אנחנו מבקרים באופן קבוע וכדומה.

לכאורה כל זה טוב ויפה. הרי מה רע בכך שאנשים מקדישים את הזמן החופשי שלהם כדי ללקט תכנים מעניינים ולשתף אותם עם אחרים ועל ידי כך הופכים את הרשת למקום קצת יותר מאורגן ומסודר. אבל למרות כל הדברים הטובים שניתן בהחלט לומר על האוצרות ברשת אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הפחות נעימים של התופעה. אוצרות ושיתוף של תכנים מלווה הרבה פעמים באגו ותחרותיות. למשל בניסיון להקדים תמיד את המתחרים ולהיות הראשון שמשתף את התוכן, במיוחד כשמדובר באתרים מסחריים שעבורם מדובר במקור פרנסה (מעניין אגב לציין שגם ברובד האישי אנשים רבים מרגישים תחושה של "בעלות" על התכנים שהם משתפים ונפגעים כשאחרים משתפים אותם ללא מתן קרדיט או מרגישים תחושה של החמצה כשמישהו אחר מקדים אותם). בנוסף לכך למרות כל היומרה שכרוכה במושג האוצרות האמת הפשוטה היא שהרבה יותר קל לשתף ולאגור תכנים מאשר ליצור תכנים מקוריים, מה שאכן עורר ביקורת רבה כלפי אתרים כמו ההפינגטון פוסט וגוקר שעוסקים בכך בצורה מוגזמת ולעתים תוך פגיעה ביצרני התוכן המקוריים.

כל זה מעורר מעט דאגה בהנחה שהרשת אכן נמצאת במגמה של אוצרות המונית ושאתרים כמו פינטרסט והשיבוטים השונים שקמו לו הם העתיד של הרשת (לי באופן אישי הנבואה הזאת נראית קצת מופרכת, אבל פעם גם סירבתי להאמין שטוויטר יצליח לתפוס אי פעם, אז מה כבר אני מבין). אם זהו אכן העתיד של הרשת פירושו של דבר שיותר ויותר אנשים יעסקו בצבירה ואוצרות של תכנים מאשר ביצירה חדשה ומקורית. בטאמבלר התופעה הזאת כבר מורגשת כיום ולמעשה הסיבה שאני בקושי עוקב שם אחרי חשבונות אחרים היא שרוב האנשים שם רק ממחזרים ומשתפים את אותם תכנים בדיוק מטאמבלרים אחרים ומאתרים אחרים ברשת. אבל בכל מקרה מדובר כמובן בדאגה מוגזמת למדי. היצירתיות הרי לעולם לא תעלם לגמרי מעל פני הרשת ומה עוד שכדי שאנשים יוכלו באמת להיות (או לשחק בתפקיד של) אוצרים מישהו הרי חייב בסופו של דבר לייצר תכנים מקוריים. אבל למרות זאת תשומת הלב הלא פרופורציונלית למושג האוצרות והניסיון של גורמים שונים לקדם אותה בתור "הדבר הבא" דורשת לדעתי מבט פחות מתלהב ויותר מפוכח.

 

What is Curation? from Percolate on Vimeo.

קוני 2012: כרוניקה של חשיפה ואוננות בפומבי ידועים מראש

הסרטון הויראלי הסוחף Kony 2012 אמנם הגיע אלינו באיחור מסוים ולמעשה בקושי הורגש כאן, אבל בארצות הברית וברוב העולם הוא עשה הרבה רעש ועורר תהודה רבה, במיוחד בגלל הסלבריטאים הרבים שהשתתפו בו והתגייסו לטובת הקמפיין. כפי שכבר רבים העירו מדובר לאמתו של דבר בקמפיין בעייתי ביותר שלוקה בלא מעט פגמים. האמריקאים אמנם שיתפו בהתלהבות רבה את הסרטון בפייסבוק אבל למרות המספר המרשים של מעל שמונים מיליון צפיות רבים מהאנשים שצפו בו בכלל לא יודעים היכן נמצאת אוגנדה (טוב זאת לא אשמתם, לרובם אין מפות) ולא מבינים לאשורו את המצב המדיני הסבוך שם. כך למשל למרות שהסרטון מציג בפני הצופים תפיסת עולם פשטנית של טובים מול רעים, המציאות בשטח היא שהצבא האוגנדי שבו הקמפיין תומך דווקא אחראי ללא פחות מעשי זוועה ומקרים של הפרות זכויות אדם מארגון המורדים שבראשו עומד קוני.

שלא לדבר כמובן על התפיסה הקולוניאליסטית המובהקת מאחורי הקמפיין שמסוגלת להכיר רק בשתי ווריאציות סטריאוטיפיות של "האדם השחור": הפרא האכזר שמסוגל לבצע מעשי זוועה מפלצתיים ולא אנושיים והילד הקטן והמסכן (במקרה הזה באופן מילולי) שזקוק נואשות לעזרתו של האדם הלבן שיושיע אותו. אם כל זה לא מספיק כדאי גם לדעת שקוני עצמו והארגון שהוא עומד בראשו למעשה בכלל לא פעילים באוגנדה כבר כמה שנים טובות, עובדה שגורמת לקמפיין להגדיר מחדש את הביטוי "איחור אופנתי". בקיצור, מדובר באקטיביזם רשת מביך מהזן הנחות ביותר. כזה שנראה יותר כמו סאטירה אכזרית על תמימותם של ההמונים, אפקט העדר באינטרנט ואקטיביזם הכורסא שכל כך נפוץ ברשת.

סיפור ההצלחה המסחרר והמפתיע של הקמפיין זכה לתפנית מאוד לא צפויה כאשר ג'ייסון ראסל, יוצר הסרט, חטף לפני מספר ימים התמוטטות עצבים מסתורית שהובילה אותו למעשה של חשיפה ואוננות בפומבי שסוקר בהרחבה בתקשורת האמריקאית. תקרית מביכה זו הפכה כמובן לבדיחת רשת ויראלית בפני עצמה והסיטה את הדיון הציבורי מהקמפיין והביקורת שנמתחה עליו לרכילות ולספקולציות שונות אודות מצבו הנפשי של ראסל.

קולוניאליזם

אבל בעיני מדובר דווקא בסיום הולם ובעל משמעות סמלית לא מבוטלת לקמפיין. מבחינתי ג'ייסון ראסל בעצם לא עשה שום דבר חריג או מוזר, הוא פשוט החליף מעשה אחד של חשיפה ואוננות בפומבי במעשה אחר של חשיפה ואוננות בפומבי. אקטיביזם מהסוג של קוני 2012 הוא הרי לא יותר מאשר אוננות, או אולי נכון יותר לומר סייבר-אוננות בהתחשב בהקשר האינטרנטי. המטרה של ההשתתפות בקמפיין היא להסב לעצמנו עונג מרבי מבלי באמת להתאמץ ומבלי באמת לחולל שום שינוי אמיתי בעולם. אנחנו משתפים את הסרטון, עושים לו לייק, מוסיפים לו איזו הערה צדקנית ומיוסרת ועל ידי כך מגיעים לסיפוק מלא מבלי שנצטרך באמת לפעול בעניין ומבלי שננסה לפחות להכיר את הנושא לעומקו ולדעת מה באמת קורה באוגנדה, או איפה לעזאזל אוגנדה בכלל נמצאת על המפה.

כמו במקרים אמיתיים של חשיפה בפומבי גם ההשתתפות ההמונית בקמפיינים מהסוג הזה נגועה הרבה פעמים במידה לא מבוטלת של אקסהיביציוניזם. כשאנחנו משתפים את הסרטון אנחנו כביכול חושפים את ערוותנו ברבים ומתוודים בפני כל על חטאינו. "הנה תראו, בזמן שאנחנו במערב חיים ברווחה ובשגשוג באפריקה ילדים חסרי ישע נהרגים מדי יום במלחמות וסכסוכים פנימיים!". השיתוף הויראלי לא נועד רק להצביע על קיומה של הבעיה, אלא בעיקר להצביע על אשמתנו בבעיה או לכל הפחות על העובדה שאנו מאפשרים את קיומה באמצעות כך שאנחנו מתעלמים ממנה במשך רוב הזמן. אגב, לתופעה זו יש דמיון מסוים למנהג ההלקאה העצמית שאהוד כל כך בקרב השמאל בארץ ("זה פשוט נורא מה שאנחנו עושים בעזה!") ושמהווה תחביב לאומי נפוץ למדי בבלוגספירה ובפייסבוק. בכל המקרים האלה אנחנו שואבים הנאה ועונג מעצם האקט של החשיפה וההבכה העצמית בפומבי והווידוי הסמלי והמיוסר (אך חסר המשמעות המעשית) על חטאינו.

הביקורת המקובלת כנגד אקטיביזם רשת טוענת שמדובר בפעולה ריקנית שמתקיימת רק באינטרנט ולא חורגת מעבר לו לעולם הרגיל. אבל לפחות במקרה של קוני 2012 ניתן לומר שג'ייסון ראסל באמת הלך עד הסוף וביצע בעולם הפיזי את מה שהקמפיין שלו עשה באינטרנט.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאני כמובן לא נגד אקטיביזם רשת באופן עקרוני. אני דווקא מאמין שהאינטרנט הוא כלי רב עצמה שמסוגל באמת לחולל שינויים חברתיים ופוליטיים כפי שכולנו נוכחנו לראות בשנים האחרונות. כמו תמיד השאלה היא איך בדיוק אנחנו משתמשים בכלי הזה ולאיזו מטרה אנחנו בכלל עושים זאת. האם אנחנו באמת מנסים לחולל שינוי אמיתי בעולם או שאנחנו בסך הכול רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמנו.

פופוליטיקה להמונים

"הפוליטיקה היא עניין רציני מדי בשביל להשאירו בידי פוליטיקאים" (שארל דה גול)

רפי מן כותב בעין השביעית על האופן שבו האינטרנט מרדד לטענתו את השיח הפוליטי והופך אותו לוולגרי יותר מאי פעם. בטורו הוא מתייחס לשתי דוגמאות לתופעה זו מהתקופה האחרונה. המקרה הראשון הוא "הפצצת הגוגל" נגד הסנטור הרפובליקני ריק סנטורום שהפכה את שם משפחתו למילה נרדפת לתוצר הלוואי של מין אנאלי. המקרה השני, שבוודאי מוכר יותר לרוב הקוראים הישראלים, הוא דף הפייסבוק של יאיר לפיד שמשך אליו לא מעט ביקורת נוקבת והתקפות אישיות מצד גולשים רבים שלא בדיוק נמנים על קהל המעריצים הנלהבים שלו.

לי באופן אישי הטענה הזאת על רידוד השיח הפוליטי נראית כמו עוד אחד מאותם מקרים שבהם האינטרנט מלוהק שוב לתפקיד הסטריאוטיפי של "האשם המיידי". הרי תמיד קל ונוח לתלות בטכנולוגיות חדשות את האחריות לכל תחלואי החברה האנושית ולדמיין עבר אידילי שבו תחלואים אלו לא היו קיימים כלל או היו פחות אקוטים מאשר הם כיום. האינטרנט כידוע לא יוצא דופן בכך והוא אכן משמש תדיר כתירוץ נוח לתופעות שליליות כאלו או אחרות שרווחות בחברה המודרנית (ע"ע פדופילים ברשת, השחתת וזילות השפה המדוברת וכיו"ב).

אבל האם האינטרנט באמת אחראי להפיכת השיח הפוליטי לוולגרי ורדוד יותר? התשובה היא: ממש לא, הוא היה כך מאז ומעולם. כמו שכולנו יודעים, השיח הפוליטי מעצם טבעו הוא משחק מלוכלך וכוחני. זירת התאבקות חופשית שבה הכול הולך והכול מותר, כולל מכות מתחת לחגורה ונעיצת אצבעות בעיניים. וולגריות היא בהחלט לא עסק זר למשחק הפוליטי. לפוליטיקאים הרי אין שום בעיה להשתמש בהשמצות אישיות, הטחות בוץ, שפה מלוכלכת ולמעשה כל אמצעי לא כשר שעומד לרשותם כדי לנגח את יריביהם הפוליטיים ולפגוע בהם. האם למשל תקרית שפיכת בקבוק המים של אנסטסיה מיכאלי על ראלב מג'אדלה ונאום ה"כוס אמוק" של אחמד טיבי שבא בתגובה לכך היו פחות וולגריים ופחות חסרי טעם מהפצצת הגוגל נגד סנטורום? בוודאי שלא, וזאת למרות שלא היה שום קשר בינם ובין האינטרנט. מיותר לציין שלא מדובר בתופעה נדירה במיוחד בזירה הפוליטית אצלנו או בשאר העולם. פוליטיקה היא עסק מלוכלך ולאינטרנט אין שום קשר לכך.

גם הרדידות והשטחיות אינן זרות במיוחד למשחק הפוליטי. קמפיינים פוליטיים בארץ ובעולם ידועים לשמצה בפופוליזם שלהם ובשימוש הציני שהם עושים באמצעים רטוריים שונים כדי לסמא את עיני הבוחרים ולפזר לכל עבר הבטחות שווא וסיסמאות ריקות מכל תוכן. אי אפשר גם שלא לציין בהקשר זה את תעמולות הבחירות בארץ ובעולם שהרבה פעמים נראות יותר כמו מופע בידור המוני שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר מאשר כמו דיון ענייני ומלומד. פוליטיקאים שמדברים ישר ולעניין ומתמודדים בצורה תרבותית ובעיקר עניינית עם טענות יריביהם ומבקריהם הם מחזה נדיר כיום בדיוק כפי שהם היו בעבר. גם כאן קשה מאוד לתלות באינטרנט את האשמה לרידוד והשטחת השיח הפוליטי.

האינטרנט אם כן לא הפך את השיח הפוליטי למשחק וולגרי ורדוד. אבל יחד עם זאת אי אפשר גם להכחיש שהאינטרנט אכן שינה את כללי המשחק הפוליטי בשנים האחרונות לפחות לגבי דבר אחד חשוב. הפוליטיקאים כיום הם כבר לא השחקנים היחידים במשחק הפוליטי מפני שכל אחד מאתנו יכול לקחת בו חלק בזכות האינטרנט. אנחנו יכולים לכתוב את הדעות הפוליטיות שלנו בבלוגים וברשתות החברתיות, לנהל קמפיינים ברשת, לתקשר באופן ישיר עם נבחרי הציבור שלנו וכן, גם להתקיף מגישי חדשות כריזמטיים שמעוניינים לרוץ לפוליטיקה בשאלות קשות ונוקבות ואפילו לדרוש מהם תשובה כנה וישירה. הפעילות הפוליטית הענפה ברשת היא לא סתם קתרזיס להמונים אלא היא משפיעה בצורה ישירה על המשחק הפוליטי, דבר שהפוליטיקאים כיום כבר לא יכולים עוד להתעלם ממנו.

אז נכון, יכול להיות שהמצב הנוכחי באינטרנט כיום רחוק מאוד מאותה "ספירה ציבורית" שעליה דיבר הברמס. אם הספירה הציבורית (האמיתית או המדומיינת) שהתקיימה בעבר בבתי הקפה ובסלונים האינטלקטואלים התאפיינה בתרבות שיחה גבוהה ובדיון רציונלי, הרי שהספירה הציבורית שמתקיימת כיום באינטרנט מזכירה יותר זירת האבקות בבוץ או תגרת רחוב המונית. את זאת לא ניתן להכחיש. השיח הפוליטי כיום באינטרנט ומחוצה לו הוא אם כן בדיוק אותו עסק מלוכלך כפי שהוא היה בעבר, רק שכיום לפחות כולנו יכולים לקחת בו חלק שווה בשווה. גם זה משהו.

מחכים לערסים

להסביר תופעת רשת זה בדיוק כמו להסביר בדיחה. כלומר, זאת הדרך הכי יעילה והכי מוצלחת להרוס אותה סופית וליטול ממנה את העוקץ. מדוע אם כן אני בכל זאת כותב כאן על מֶם "אל תעשו [משהו] בעברית, כל הערסים יבואו"? אולי מפני שזאת תופעת רשת שהרבה אנשים לא ממש הבינו לעומקה, אולי מפני שהיא נתפסת לפעמים בטעות כלא פוליטיקלי קורקטית במיוחד ואולי מפני שפשוט מתחשק לי לכתוב עליה. אבל קודם כל, סקירה היסטורית קצרצרה.

הכל התחיל לפני כמה שנים בקבוצת הפייסבוק הלא אירונית והלא מודעת לעצמה "לא לעשות פייסבוק בעברית – כל הערסים יבואו!". כידוע באותם ימים רחוקים לא היה ממשק עברי לפייסבוק ולכן המשתמש הישראלי הממוצע נאלץ להסתפק בממשק האנגלי. החשש שאותה קבוצה ביטאה היה שאם פייסבוק יתרגמו את ממשק המשתמש לעברית "כל הערסים" (עד האחרון שבהם!) יבואו והאתר יחדל מלהיות רשת חברתית אליטיסטית של קומץ מביני עניין ומאמצים מוקדמים. עם הזמן הביטוי "אל תעשו [משהו] בעברית, כל הערסים יבואו" הפך להיות למטבע לשון אינטרנטי נפוץ למדי, במיוחד בטוויטר שבו הוא הפך למם מאוד טרנדי. לאחרונה אף הוקמה קבוצת פייסבוק שמוקדשת לתופעת רשת זו ושתרמה עוד יותר להפצתה ההמונית.

למרבה הצער הרבה מאוד אנשים שנחשפים למם "כל הערסים" מפרשים אותו בטעות כפשוטו. כלומר, באותו מובן אליטיסטי ומתנשא, שלא לומר גזעני משהו, של הקבוצה המקורית שניסתה ללא הצלחה למנוע את תרגום הממשק של פייסבוק לעברית. על ידי הבנה פשטנית ושטחית זו אותם אנשים מפספסים לחלוטין את ההיבט האירוני של תופעה זו ואת האמירה הסאטירית שגלומה בה. הרי מי הם בעצם "כל הערסים" שיבואו מיד כשנעשה משהו בעברית ומה הם בכלל מתכננים לעשות כשהם סוף סוף יגיעו הנה? הערסים מגלמים כאן למעשה את מיתוס "הברברים בשער". עדר ההמונים חסרי התרבות שמאיימים בכל רגע להשתלט על כל חלקה טובה ולהחריב עד עפר את כל מה שיפה וטוב בעולמנו. האויב המאיים שנמצא תמיד "בשער", אותו אזור לימינאלי שממוקם על קו התפר שבין עולם הציוויליזציה ובין ארצות הפרא הלא נודעות. מיתוס זה חוזר ומופיע בגלגולים שונים בכל תרבות אנושית והוא מייצג תמיד את הפחד הקמאי מפני "האחר" אשר מאיים בכל רגע לפרוץ אל תוך עולמנו ולשבש את הסדר הקיים שעליו עמלנו כה קשה.

אגב, הקשר בין ברבריות ובין שפה – עברית במקרה שלנו – איננו מקרי כלל וכלל. מקור המילה "ברברים" הוא בשפה היוונית העתיקה. היוונים הקדמונים שלא ממש סבלו מעודף ענווה ראו את כל שאר העמים כנחותים מהם וכחסרי יכולת לדבר בשפה תבונית אמיתית. שפתם של בני שאר העמים נשמעה לאוזנם המעודנת של היוונים כמו גמגום פראי של קולות בירבור ולפיכך הם העניקו לאותם עמים את כינוי הגנאי הזה ששרד עד ימינו. בהקשר של סצנת האינטרנט הישראלית חוסר השליטה של "כל הערסים" בשפה האנגלית – הלינגואה פרנקה הרשמית של אומת האינטרנט – וההישענות שלהם על השפה העברית מסמלים אפוא את הפרובינציאליות ואת הניתוק שלהם מ"העולם הגדול והרחב" שבו אנו נוטלים חלק בזכות השליטה המלאה שלנו בשפה האנגלית האוניברסלית.

אבל מם "כל הערסים" הוא לאמתו של דבר משחק שפה משועשע מעצמו שלוקח כביכול ברצינות תהומית את מיתוס הברברים בשער אך בו זמנית מותח אותו עד הקצה ומביא אותו לידי אבסורד מוחלט. משחק שפה שמפלרטט עם ההנאה האסורה שבשבירת הטאבו של אמירת הלא פוליטיקלי קורקט ובהפוך על הפוך חותר בקריצה תחת המשמעות הגלויה של אמירה מקוממת זו. "אל תעשו מדינת רווחה בעברית, כל הערסים יבואו", "אל תעשו אוניברסיטה עברית, כל הערסים יבואו", "אל תעשו אנציקלופדיה עברית, כל הערסים יבואו" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות שכל אחת מהן מתחרה בשניה באבסורדיות ובמופרכות שלה. כל הוואריאציות והגלגולים השונים של מם “כל הערסים” מפרקים אפוא את מיתוס הברברים בשער ומדגישים את העובדה שמדובר בסך הכל בסיפור שאותו אנחנו אוהבים לספר לעצמנו. סיפור אודות אויב דמיוני שמייצג את ההפך הגמור מאתנו ושבעזרת ההנגדה שלנו אליו אנחנו מגדירים את עצמנו כאזרחים מן המניין באומת האינטרנט העולמית.

הפחד הכי גדול שלנו לפיכך הוא לא ש"כל הערסים" באמת יבואו. אנחנו הרי יודעים טוב מאוד שזה אף פעם לא באמת יקרה. הפחד הכי הגדול שלנו הוא שיום אחד נגלה לחרדתנו שהאיום ש"כל הערסים" מייצגים בכלל לא קיים. שאותו אויב מדומיין יכול להחריב לכל היותר לא את עולמנו הממשי והקיים, אלא את פנטזיית הקוסמופוליטיות האהובה והמדומיינת שלנו שאותה אנחנו כל כך חוששים לאבד. או כפראפרזה על השורות האחרונות בשירו של קונסטנדינוס קוואפיס מחכים לברברים:


אבל למה מתעוררת לפתע בהלה

וקמה מהומה (כל הפנים הִרְצִינוּ)

למה מתרוקנים פתאום רחובותינו, כיכרותינו

הכל שבים לבתיהם נבוכים עד מאד?

כי ירד הלילה ולא באו הערסים

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ערסים בסביבה.

מה יהיה עכשו עלינו בלי הערסים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

פייסבוק זה ה 9GAG החדש

אם אתם פעילים מאוד בפייסבוק – ומי מאתנו היום לא פעיל מאוד בפייסבוק? – בוודאי שמתם לב לשינוי מאוד מרחיק לכת שעבר על האתר בתקופה האחרונה. אני לא מתכוון דווקא לשינוי זה או אחר בעיצוב של פייסבוק או בהגדרות הפרטיות החמקמקות שמשתנות בערך פעמיים בשבוע, אלא לשינוי מהותי בהרגלי השימוש שלנו באתר.

מאז שפייסבוק פתחה את שעריה לציבור הרחב ב-2006 ועד לאחרונה הרשת החברתית הזאת שמשה עבורנו בעיקר כמקום מפגש שבו אנחנו מתקשרים עם החברים (או ה"חברים") שלנו ומשתפים חוויות ותכנים מהחיים האישיים שלנו. תמונות של החתול שלנו, צילומים מהטיולים שלנו, הגיגים ושנינויות בשקל או תובנות עמוקות על משמעות החיים שעולות על דעתנו כשאנחנו יושבים על אסלת השירותים. בקיצור, לטוב ולרע, כל מה שרשת חברתית אמורה לכאורה להיות.

אבל בחודשים האחרונים פייסבוק שנתה כליל את פניה. לפתע החלו להופיע יותר מֶמים וגאגים ויזואליים בפיד שלנו. תכנים מהסגנון הזה כמובן לא זרים לגמרי לפייסבוק. מי מאתנו לא שיתף מעולם איזו תמונת מאקרו מצחיקה (או לא ממש מצחיקה) או איזה סרטון ויראלי בפיד שלו. אבל אם בעבר היה מדובר בתופעה שולית יחסית בהשוואה לתכנים האישיים שלנו, הרי שכעת היא השתלטה לגמרי על פייסבוק והפכה להיות למנה העיקרית. כשאני נכנס היום לפיד שלי בפייסבוק אני רואה כמעט רק תמונות מצחיקות, תכנים ויראליים או הז'אנר שהכי מאוס ומתועב בעיני: ה"טקסט בתור תמונה", כלומר קובץ Jpeg שלמעשה לא מכיל שום תמונה גראפית אלא רק איזו התחכמות צולעת ונדושה שכתובה בפונט ענק וצעקני ושכל כולו זועק צומי (למשל זה). התמונות הויראליות והממים האלו מופיעים בכל מקום וכמעט כל אחד מהחברים שלנו משתף אותן. יותר מוזר מכך, אפילו תמונות "מצחיקות" עתיקות (במושגי זמן אינטרנט) כמו "ילדים מתחת לגיל 5 יש לחתוך לרצועות דקות" פתאום מועלות מתהום הנשייה ומופצות באופן המוני כאילו שמעולם לא שמענו עליהן. בקיצור, פייסבוק הפך להיות ה 9GAG החדש.

אבל כיצד זה בכלל קרה שפתאום באופן קולקטיבי כולנו החלטתנו להפוך את פייסבוק לאתר שיתוף של תמונותמצחיקות וגאגים ויזואלים? האמת שאנחנו מעולם לא החלטנו על כך. פייסבוק החליטה זאת בשבילנו. בשינוי הממשק האחרון – או אחד האחרונים, באמת שקשה לי כבר לעקוב – השתנו שני דברים קטנים ולכאורה חסרי חשיבות בפיד שלנו בפייסבוק. השינוי הראשון הוא שתמונות שמועלות לאתר מופיעות כעת בפיד שלנו בגדול ותופסות נתח נכבד למדי מהנדל"ן של המסך. השינוי השני הוא שבכל פעם שחבר שלנו מגיב או אפילו רק עושה לייק לתמונה כלשהי אותה תמונה תופיע במלוא הדרה בפיד שלנו גם אם אותו חבר לא התכוון בכלל לשתף אותה.

לשני השינויים המינוריים לכאורה האלה בממשק המשתמש היה אימפקט עצום על הרגלי השימוש שלנו בפייסבוק. תמונות גדולות מושכות את העין ותופסות את תשומת הלב שלנו הרבה יותר מתמונות מוקטנות ובוודאי הרבה יותר מכל טקסט רהוט ושנון ככל שיהיה. תמונות גדולות גם מאפשרות לנו לראות מיד את התוכן שלהן ולהבין את הגאג שטמון בהן מבלי שנצטרך להקליק עליהן. עובדה זו תורמת במיוחד לאותו ז'אנר מאוס של "טקסט בתור תמונה" שבעבר היה חסר אפקטיביות בפייסבוק הואיל ולא היה ניתן לקרוא את הטקסט כאשר התמונה הופיעה בקטן בפיד.

העובדה שכל תגובה או אפילו לייק על תמונה גורמת לה להופיע בפיד שלנו הפכה את כולנו למשתפים שלא מרצון של תכנים ויראליים. כשאנחנו באים לשתף תוכן כלשהו בפייסבוק או בטוויטר אנחנו בדרך כלל מנסים להתחשב בחברים שלנו ולהפעיל שיקול דעת כלשהו כדי לא להציף את הפיד בשטויות. אבל לייק או תגובה סתמית הן פעולות שאנחנו מבצעים ללא יותר מדי מחשבה או שיקול דעת וכך כל אחד מאתנו גורם לעומס בלתי נסבל של דאחקות ויזואליות ומשפטי זן יומיים בפיד של חבריו. זאת גם הסיבה שתמונות ויראליות עתיקות פתאום קמו לתחיה וזכו לעדנה מחודשת. הרי גם אם כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את האינטרנט כולו, מספיק שחבר של חבר של חבר שלנו הגיע רק היום לאינטרנט והתלהב מאיזו תמונה ממש קורעת כדי שהיא תופץ הלאה ותגיע בסוף גם אלינו.

כמו במקרה של הפייבוריט בטוויטר עליו כתבתי לאחרונה גם כאן מדובר למעשה ביחסי גומלין בין אדם-טכנולוגיה. השינוי הטכני ה"יבש" וחסר המשמעות לכאורה בממשק המשתמש גרר אחריו שינוי תהומי בהרגלי השימוש שלנו בפייסבוק ובצורה שבה האתר נראה כעת. ההבדל הגדול הוא שאם בטוויטר מדובר לפחות ביחסי גומלין "אורגניים" שמושתתים על היזון חוזר – אנחנו מחפשים דרכים חדשות ויצירתיות להשתמש באתר, הממשק מתאים את עצמנו לשימושים האלה וחוזר חלילה – הרי שבפייסבוק השינוי בממשק מוכתב עלינו מלמעלה ולא ממש מתעניין בשאלה עד כמה הוא מטיב לנו או אולי דווקא מזיק לנו כאשר הוא הופך את הרשת החברתית הזאת לסל מחזור ענק של תכנים ויראליים ודאחקות ויזואליות. אבל מה שכן דבר אחד בהחלט בטוח: בשביל פייסבוק השינוי הזה בוודאי טוב. ככל שהאתר הופך ליותר ויראלי כך הוא רק שואב אותנו אליו פנימה יותר ויותר ומעצים עוד יותר את האפקט הממכר שלו.

השמועות על מותה של השוטטות ברשת היו מוגזמות למדי

דרך הפוסט של אבנר הגעתי למאמרו של יבגני מורוזוב בניו יורק טיימס: "מותו של המשוטט הדיגיטלי" (The Death of the Cyberflâneur). מאמר זה מספיד את תופעת השוטטות בנוסח ה-flâneur הבודלריאני שאפיינה לכאורה את חווית הגלישה ברשת בימיה הראשונים ושפינתה את מקומה בשנים האחרות לצורת גלישה הרבה יותר ממוקדת ומצומצמת. אליבא דמורוזוב אם בעבר הגולש באינטרנט גילם מעין דמות הרפתקנית של חוקר ארצות נועז שיוצא מדי יום אל הלא נודע הגדול כדי לגלות אתרים חדשים ומרתקים הרי שכיום הגולש הממוצע דומה יותר לפקיד אפרורי שחוזר מדי יום על אותה רוטינת עבודה שגרתית ומבקר שוב ושוב באותם אתרים קבועים ששמורים במועדפים שלו. אבנר מרחיב בפוסט שלו על האופן שבו שינוי זה בהרגלי הגלישה שלנו התגלם גם בשמות ובלוגואים של הדפדפנים שבהם אנחנו משתמשים. בהקשר זה מומלץ גם לקרוא את פוסט התגובה הנוסטלגי-אך-מודע-לעצמו של שחר שסוקר מגוון של מגזינים רטרו-פיוצ'ריסטים מימיה הראשונים של הרשת שניסו לנבא ואולי אף לעצב את ה"עתיד הגדול" שהאינטרנט טמן בחובו.

אני אמנם מודה שזה נחמד מדי פעם להביט אחורה בנוסטלגיה ולבכות את העבר הזוהר שלנו שאבד ואיננו עוד. להעלות זיכרונות מהתקופה היפה שבה "ייבשנו ביצות" וגילינו לראשונה את היבשת הלא נודעת הגדולה ששמה "אינטרנט", הרבה לפני שכל הצעירים (שלא לדבר על כל הערסים) הגיעו הנה והרסו את הכול. אבל האם באמת ניתן להספיד את השוטטות ברשת כיום והאם שוטטות מסוג זה בכלל התקיימה אי פעם כפי שמורוזוב מנסה לטעון במאמרו? אני לא מכחיש כמובן את העובדה שהרגלי הגלישה שלנו ברשת השתנו בהרבה מאוד בחינות בשני העשורים האחרונים אבל אני חושב שהפער בין הרגלי צריכת הרשת שלנו בעבר ובהווה הרבה פחות קיצוני מהתיאור הפסימי של מורוזוב.

השוטטות ברשת עדיין קיימת גם כיום במובן זה שאנחנו בכל זאת ממשיכים לגלות כמעט בכל יום אתרים ובלוגים חדשים ומעניינים. מורוזוב אמנם טוען שפייסבוק כלא אותנו בגן עדן של שוטים שבו אנחנו מקבלים את כל הידיעות והחדשות שלנו ישירות את הפיד מבלי שנצטרך לעזור את פייסבוק ולבקר באף אתר אחר, אך לדעתי זוהי טעות מוחלטת לטעון כך. כדי שכל הדברים החדשים והנפלאים האלו יגיעו אל הפיד שלנו מישהו הרי צריך לצאת מפייסבוק כדי להביא אותם אלינו. אילו היינו כולנו כלואים מאחורי חומת הברזל של פייסבוק הפיד שלנו לא היה מכיל כל כך הרבה הפניות ושיתופים מאין ספור אתרים שונים. פייסבוק אם כן בוודאי לא אחראי לכך שהפסקנו כביכול לגלוש באתרים אחרים וצמצמנו את הפעילות שלנו ברשת לבהייה נבובה בפיד אחד מרוכז.

פייסבוק אמנם מספק עבורנו הרבה מאוד מידע וחוסך מאתנו למשל את הצורך לבקר באתרי החדשות כדי להישאר מעודכנים מפני שכל הכותרות החשובות ממילא כבר יגיעו אלינו דרך החברים שלנו ששיתפו אותן. אבל אם נתקל בידיעה באמת חשובה או בפוסט שבאמת מעניין אותנו אנחנו הרי כמובן לא נסתפק רק בכותרת ובתקציר בן מספר השורות אלא נקליק על הקישור ונבקר באתר המקורי. אם התוכן יעניין אותנו אנחנו אולי אפילו נוסיף את האתר לרשימת המועדפים שלנו או לקורא הרסס שלנו. מי מאתנו לא נחשף בשנים האחרונות באמצעות הפיד שלו בפייסבוק ובטוויטר לעשרות אתרים ובלוגים שהוא מעולם לא שמע עליהם וגם כנראה לעולם לא היה שומע עליהם אילולי אחד החברים שלו במקרה שיתף אותם. למעשה, כל מי שמנהל בלוג עצמאי או אתר כלשהו בוודאי יודע היטב שחלק גדול מאוד מהטראפיק שלו מגיע דווקא מהרשתות החברתיות. גם אגרגטורים שונים כמו רדדיט או באזזפיד זוכים לפריחה רבה בשנים האחרונות וממלאים בהצלחה את אותו תפקיד (למרות שגם אותם אגב ניסו להספיד בזמנו).

פייסבוק אם כן לא באמת כולא אותנו באתר אחד ולא באמת מונע מאתנו לצאת ולשוטט בסמטאות המפותלות של הרשת אלא להפך. הוא משמש עבורנו כמורה דרך מיומן שפותח עבורנו צוהר לעולם הרחב והגדול של הרשת. הפיד שלנו הוא לא קו הגבול שתוחם את עולמנו לתוך דל"ת אמות צרות אלא נקודת הפתיחה שממנה אנחנו יוצאים למסע השוטטות שלנו ברחבי הרשת (ולא שחסרים לי הרבה דברים רעים אחרים להאשים בהם את פייסבוק, ובאופן נרחב יותר את הרשתות החברתיות שכלפיהן יש לי יחס עמוק של שנאה-אהבה, אבל צמצום האופקים התרבותיים שלנו הוא בוודאי לא אחד מהם).

בנוסף לכל זה גם בעבר הפרה-היסטורי הרחוק, בימיה הראשונים של הרשת, הרגלי הגלישה שלנו לא היו בהכרח כה דומים למטאפורת ה"שוטטות" שמורוזוב שואל מבודלר ובנימין. מטאפורות הן אמנם כלי עזר חביב ויעיל להמחשת רעיונות מופשטים אבל גם מטאפורות מוצלחות ומדויקות לכאורה חוטאות לעתים למטרה ומציגות את המציאות בצורה מאוד לא נאמנה למקור. האמת היא שהאינטרנט מעולם לא היה ארץ מדבר שוממה שבה ניתן לשוטט ללא כל הכוונה ולהיתקל במקרה באוצרות חבויים. האופי האינטרטקסטואלי של הרשת אחראי לכך שחווית הגלישה התאפיינה מאז ומתמיד לא כשיטוט חסר כל תכלית וחסר כל הכוונה אלא יותר כהילוך מדוד ושקול ב"גן השבילים המתפצלים". הילוך שבו אנחנו זקוקים תמיד למורה דרך שיכוון אותנו ויפנה אותנו אל המקום שאליו אנחנו רוצים (או לא רוצים) להגיע. אנחנו אף פעם לא מגלים אתרים חדשים "במקרה" כאילו שהם נפלו עלינו מן השמיים אלא באמצעות הקישורים הרבים שמחברים יחדיו אתרים מכל קצוות הרשת. גם בעבר חווית הגלישה הייתה רחוקה מלהיות שיטוט מופלא או מסע מסתורין קסום ברחבי הרשת, למרות מה שאנשים כמו מורוזוב* אולי יגידו ולמרות מה שניסו לטעון בזמנם המגזינים הנלהבים מאותה תקופה שעסקו בתרבות הרשת הצומחת.

נוסטלגיה הרבה פעמים מבטאת לא את הגעגועים והכיסופים שלנו לעבר שהיה ואיננו עוד, אלא דווקא לעבר שמעולם לא היה ומעולם לא נברא. גם ההספד על מותה של השוטטות ברשת הינו לא יותר מאשר מבט נוסטלגי נוגה אשר מאמין לתומו שחווית הגילוי וההפתעה הינה נחלת העבר. לאמיתו של דבר לא רק שחוויה זו לא נעלמה בהווה אלא שגם בעבר היא הייתה רחוקה למדי מהמטאפורה הרומנטית של דמות המשוטט.

__________

* מורוזוב נוטה בדרך כלל לנקוט בעמדה מאוד ביקורתית ומחמירה כלפי תרבות הרשת ומצבה כיום, כפי שניתן למשל ללמוד משם ספרו הראשון “אשליית הרשת” (The Net Delusion). אני אמנם תמיד בעד חשיבה ביקורתיות וכל זה אבל הבעיה היא שהרבה פעמים מתוך רצון להיות ביקורתי ומפוכח ולא ללכת שולל אחרי הרוח הנלהבת והאופטימית של הרשת, מורוזוב מחמיר יתר על המידה ומתאר את מצב האינטרנט בצורה מאוד קודרת ופסימית, כמו במקרה זה לגבי ההשפעה השלילית כביכול של פייסבוק על הרגלי הגלישה שלנו.

על הפייבוריט בטוויטר כמקרה בוחן של יחסי אדם-טכנולוגיה

אחת התופעות המרתקות בעיני במערכת היחסים הסבוכה והמורכבת בין אדם וטכנולוגיה היא האופן שבו אנו נוטים לפעמים להשתמש בטכנולוגיה למטרה שונה לגמרי מזו שלשמה היא נוצרה במקור. אחת הדוגמאות המובהקות לתופעה זו היא רשת האינטרנט. בניגוד לדעה הרווחת כיום כאשר צבא ארה"ב החל לפתח את רשת האינטרנט בשנות ה-60 המטרה שלו דווקא לא הייתה לייצר טכנולוגיה שתעזור בהפצה המונית של פורנוגרפיה וסרטוני חתלתולים חמודים, אלא לייצר רשת תקשורת אלטרנטיבית ומבוזרת שתוכל לשרוד מקרה של התקפה אטומית על אדמת ארה"ב. אבל כידוע חזון לחוד ומציאות לחוד. למרות שלאורך השנים המטרה ה"רשמית" שלשמה קיים האינטרנט נשארה רצינית ומכובדת גם לאחר שפג החשש פרנואידי ממתקפה אטומית, המין האנושי התעקש בכל זאת להשתמש באינטרנט למטרות האישיות (וברוב המקרים מגוחכות) שלו.

דוגמה מעניית בת ימינו לתופעה של שימוש יצירתי בטכנולוגיה ניתן למצוא באופציית הפייבוריט בטוויטר ובהתפתחות הדרסטית שהיא עברה בפרק זמן קצר יחסית. האפשרות לעשות פייבוריט לציוצים נבחרים הייתה קיימת כבר בימיו הראשונים של טוויטר אבל באופן רשמי היה מדובר בסך הכל בשמירה אישית של ציוץ מועדף בדומה לאופציה הזהה בדפדפנים. כלומר, כמו שאני יכול לשמור אתרים נבחרים ברשימת המועדפים של הדפדפן שלי כך טוויטר איפשר לי לשמור רשימה של ציוצים נבחרים מאת האנשים שאחריהם אני עוקב באדיקות. למה שאני בכלל ארצה לעשות זאת? אולי בתור מזכרת אישית לציוצים שנהניתי לקרוא ואולי בתור תזכורת לציוצים חשובים שהכילו לינק מעניין שאין לי כרגע פנאי לבדוק. הנקודה היא שלא משנה מה הייתה הסיבה שבגללה שמרתי ציוץ כלשהו ברשימת המועדפים שלי, רק אני יכולתי לדעת על כך בעוד שלאדם שכתב את הציוץ המקורי לא הייתה שום אפשרות לדעת זאת (אלא אם כן הוא היה במקרה מציץ לפרופיל שלי ובודק את רשימת הפייבוריטים שלי, מה שלא ממש פרקטי ברגע שיש לך כמה מאות עוקבים או יותר).

הפייבוריט בימיו הראשונים של טוויטר היה אם כן שונה מהותית מאופציית הלייק בפייסבוק למרות הדמיון החיצוני הרב ביניהם. בעבור משתמשי טוויטר אי היכולת הזאת לבצע פעולה מקבילה ללייק בפייסבוק הייתה חסרון מורגש היטב. באינטרנט אנחנו זקוקים כנראה לפעולה אוטומטית כלשהי שתאפשר לנו להביע באופן סמלי חיבה או הערכה אחד כלפי השני. פעולה מסוג זה הכרחית כדי שתוכל להיווצר דינמיקה חברתית פעילה שמושתת על כלכלה של תשומת לב. בטוויטר ניתן אמנם לרטווט (כלומר לשתף) ציוצים שמוצאים חן בעינינו ואנשים רבים אכן משתמשים בפעולה זו כמעין תחליף ללייק. אולם הבעיה העיקרית בריטוויט היא שלא תמיד האפשרות הזאת עדיפה כל כך למטרה זאת. עודף מוגזם של ריטוויטים יוצר הצפה ועומס בלתי נסבלים על הפיד, דבר שמגביל משמעותית את אפשרות השימוש הסביר בפעולה זו. לפעמים אנחנו גם רוצים להחמיא למישהו באופן אישי ולא דווקא לשתף הלאה משהו שהוא כתב שאולי לא נוגע בכלל לציבור הרחב. כמו כן, לפעמים אנחנו מרטווטים דווקא דברים שלא מוצאים חן בעינינו ושאנחנו לא מסכימים איתם כלל, בעיקר כדי להבליט את הטיפשות של מי שאמר אותם או את הגיחוך שבדבריו (במה שמכונה לעתים בתור "ריטוויט אירוני" או “ריטוויט שנאה”).

באופן עקרוני הפייבוריט היה אפוא אלטרנטיבה ראויה לריטוויט בתור המחליף הלא רשמי של הלייק בטוויטר. הבעיה הגדולה הייתה כאמור שאף אחד לא היה יכול בכלל לדעת שמישהו אחר עשה פייבוריט לציוץ שלו. כפתרון לבעיה זו החלו לצוץ אתרים שונים שביצעו מעקב אחרי הפייבוריטים בטוויטר ואפשרו לכל משתמש לדעת באופן מרוכז מי מהעוקבים שלו עשה פייבוריט לציוצים שלו. הדוגמה המצליחה ביותר לאתרים מסוג זה הוא פאבסטר שהפך להיות במהרה לפופולרי ביותר בקרב משתמשי טוויטר. היכולת לדעת מי עשה לנו פייבוריט דרבנה משתמשים רבים להשתמש באופציה זו בתור תחליף ללייק ואף לנטוש חלקית את השימוש הרווח בריטוויט למטרה זו.

אולם כל עוד היה מדובר באתרי צד שלישי שדרשו מאתנו התחברות ומעקב נוספים מעבר לממשק הווב של טוויטר הפייבוריט לא היה מענה נוח במיוחד למשתמשים ועדיין הייתה חסרה לו ההכרה הרשמית של טוויטר. מצב זה השתנה כאשר טוויטר החלו לאחרונה להכיר בשימוש אלטרנטיבי זה בפייבוריט ובאחד משינויי הממשק האחרונים איפשרו סוף סוף למשתמשים לדעת מי מהעוקבים שלהם עשה להם פייבוריט. שינוי הממשק האחרון של טוויטר אף הדגיש זאת עוד יותר מפני שאם קודם לו הפייבוריטים הופיעו ברשימה נפרדת וזניחה יחסית של "פעילות", הרי שכעת הם מהווים חלק בלתי נפרד מלשונית ה"התחברות" (Connect) בממשק הווב. כלומר, מבחינת טוויטר התגובות שאנשים מגיבים לנו באופן ישיר והפייבוריטים שהם עושים לנו הינם יחדיו חלק מה"שיחה" שמתקיימת בטוויטר. הפייבוריט הוא לא פחות שווה ערך מתגובה אמיתית שאנחנו מקבלים מאחד העוקבים שלנו. כמו כן, בשינוי הממשק האחרון רשימת הפייבורטים שכל ציוץ מקבל מופיעה באופן פומבי לעיני כל ולא רק לעיני המצייץ המקורי. הפייבוריט אם כן כבר לא מזוהה יותר עם התפקיד המקורי שלו בתור אופציה לרשימה פרטית של ציוצים מועדפים אלא הוא משמש להבעה גלויה ופומבית של חיבה והערכה בדיוק כמו הלייק בפייסבוק (למרות שבאופן מפתיע באתר הרשמי של טוויטר הוא עדיין מוגדר לפי השימוש המקורי שלו).

מה שמעניין במיוחד בכל הסיפור הזה הוא יחסי הגומלין הדינמיים שבין שינויי הממשק והשינויים בהרגלי הצריכה של משתמשי טוויטר. ככל שהמשתמשים נטו יותר ויותר להשתמש בפייבוריט בתור תחליף ללייק גם הממשק התאים את עצמו יותר ויותר למטרה זו, וככל שהממשק הותאם יותר ויותר למטרה זו כך הוא דרבן את משתמשי טוויטר להתייחס אל הפייבוריט בתור תחליף ראוי ללייק.

אלימות ופציפיזם במשחקי מחשב

באתר של הוול סטריט ג'ורנל התפרסמה כתבה קצרה על תופעה מעניינת של "שחקני מחשב פציפיסטים" שבוחרים לשחק משחקים אלימים בצורה לא אלימה. אחת הדוגמאות שמובאות בכתבה לתופעה זו הוא "פליקס הנזיר שוחר השלום" שבוודאי מוכר היטב לקוראים שעוקבים באדיקות אחרי אתרי גיימינג כמו Kotaku או RPS. את דמותו של פליקס יצר שחקן בשם דניאל מולינס שבחר לשחק את משחק התפקידים הנודע סקיירים בצורה מאוד מקורית ויוצאת דופן. במקום לשחק עוד דמות שגרתית של לוחם אמיץ שמחסל כל אויב שנקרה בדרכו בעזרת חרבו הקטלנית או עוד דמות שגרתית של קוסם שמחסל כל אויב שנקרה בדרכו בעזרת קסמיו הקטלנים, מולינס בחר ליצור דמות של איש-חתול (קאז'יט) פציפיסט שנמנע בכל מחיר משימוש באלימות וגרימת נזק לזולת ובכל זאת מצליח לחיות חיי הרפתקן מרתקים שאותם מתעד מולינס בערוץ היוטיוב שלו. בדומה למולינס שחקנים רבים אחרים בוחרים מרצונם החופשי להשתמש בדרכים שונות ויצירתיות כדי להימנע ככל האפשר מהתנהגות אלימה במשחקי המחשב שבהם הם משחקים.

אני לא יודע אם זאת באמת "תופעה" כפי שהכתבה מנסה לטעון או בסך הכול מספר בודד של מקרים מעניינים אך יוצאי דופן, אבל האמת שזאת הנקודה שפחות מעניינת אותי בסיפור הזה. מה שמפריע לי יותר הוא הניסיון לקשר את התופעה הזאת לפציפיזם ולהציג אותה בתור מעין התפתחות מוסרית בעולם הגיימינג. לדעתי השימוש במושג "פציפיזם" לגבי משחקי מחשב הוא מוטעה ומטעה. פציפיזם פירושו התנגדות לאלימות מטעמים מוסריים. כדי ליישם את האידיאולוגיה הפציפיסטית על משחקי מחשב יש לראות תחילה את המשחקים עצמם כאלימים ולכן "רעים" במהותם. למרות שהדעה הזאת אולי אהודה מאוד על ערוצי חדשות היסטריים וסנסציוניים כמו פוקס ניוז אף גיימר מן השורה לא באמת חושב כך. כל גיימר ממוצע יודע להבדיל טוב מאוד בין עולם הפנטזיה של המשחק ובין העולם האמיתי שבו הוא חי ויודע שלהרוג דמות בעולם הפנטזיה של המשחק פירושו בסך הכול לגרום לאוסף של פיקסלים לחדול מלהתקיים. מהסיבה הזאת אף גיימר לא ימנע ממעשי אלימות במשחקי מחשב מטעמים מוסריים ומתוך רגש של חמלה כלפי הדמויות הוירטואליות שמאכלסות את עולם המשחק.

מדוע אם כן גיימרים רבים בוחרים בכל זאת להיות "פציפיסטים" ולהימנע ככל האפשר ממעשי אלימות? אני מאמין שאחת הסיבות לכך היא הרצון להפוך את המשחקים למאתגרים יותר כפי שאכן מצוין גם באותה כתבה. כששיחקתי למשל לא מזמן ב Deus Ex: Human Revolution החלטתי בשביל הגיוון לא להרוג אף אחד מהאויבים שבמשחק. בכל שלב של המשחק התגנבתי בזהירות מבלי שהשומרים יבחינו בי וכאשר לא היה ניתן להימנע מעימות מסוים השתמשתי רק באמצעים לא קטלניים כדי להכניע את השומרים ולא בארסנל המכובד של כלי נשק קטלנים שעמדו לרשותי. הסיבה שבחרתי להגביל כך את עצמי לא הייתה קשורה בכלל לפציפיזם או למצפן המוסרי שלי אלא לרצון שלי להפוך את המשחק ליותר קשה ומאתגר עבורי. במובן הזה אין למשל הבדל מהותי בין הימנעות מהריגת אויבים במשחק מחשב ובין הימנעות משימוש בכלי נשק חזק בצורה מוגזמת שהופך את המשחק לקל מדי עבור השחקן. בכל מקרה כזה של הגבלה עצמית מרצון המטרה היא להפוך את המשחק ליותר מאתגר ואת חווית המשחק בו ליותר מספקת.

סיבה נוספת ויותר חשובה לדעתי לתופעת ה"פציפיזם" במשחקי מחשב היא שגיימרים רבים אוהבים לשחק על פי הכללים שלהם ולא על פי הכללים שהוכתבו להם מראש על ידי מפתחי המשחק. לכל משחק מחשב יש מערכת של כללים כתובים וכללים לא כתובים שמהווים ביחד את ה"דרך הנכונה" שבה השחקן אמור לשחק. הכללים הכתובים הם המגבלות השונות שמוטלות על השחקן במשחק או "חוקי הטבע" של עולם המשחק. למשל, כמה "נקודות חיים" יש לדמות שאותה הוא משחק או אילו אזורים בעולם המשחק נגישים לשחקן ואילו אזורים נמצאים מחוץ לתחום. הכללים הלא כתובים של המשחק הן הנחות היסוד השונות שמובלעות בתוכו והאופן שבו מצופה מהשחקן שיתנהג במהלך המשחק. למשל, שהשחקן יעשה כל מאמץ כדי להגן על חייה של הדמות שאותה הוא משחק או שהוא בכלל ינסה להגשים את המטרה הראשית של המשחק ולא סתם ישוטט לו בחוסר מעש בעולם הדמיוני של המשחק.

למרות שהכללים הכתובים והכללים הלא כתובים קיימים בכל משחק מחשב, מאז ומתמיד היו שחקנים שהעדיפו להתעלם מהכללים האלה ולשחק בדרך שלהם. כשמדובר בכללים הכתובים של המשחק יש כידוע לא מעט שחקנים שאוהבים לרמות ולהשתמש בצ'יטים שונים שהופכים את הדמות שלהם לחסינת מוות או מאפשרת להם לעבור דרך קירות ולהגיע לאזורים בעולם המשחק שאמורים להיות מחוץ לתחום עבורם. כשמדובר בכללים הלא כתובים של המשחק שחקנים רבים מעדיפים לשחק בצורה חתרנית ולא צפויה שאמנם לא נחשבת לרמאות אבל גם לא עולה בקנה אחד עם מה שמצופה מהשחקן. למשל במקום להגן על הדמות שלהם ולהימנע ממוות הם דווקא מנסים להרוג את הדמות שוב ושוב בכל דרך אפשרית ולפעמים ממש בדרכים מקוריות ויצירתיות (תופעה זו אגב אחראית לז'אנר די פופולרי של סרטונים ביוטיוב). במשחקי עולם פתוח כמו סקיירים שחקנים רבים נמנעים מכל מעשי אלימות בדומה לפליקס הנזיר אבל מקצינים זאת עוד יותר ובוחרים לא לצאת בכלל להרפתקאות אלא לחיות בעולם הפנטזיה של המשחק כמו אדם רגיל מן השורה. הדמות שהם משחקים לא יוצאת להרפתקאות ולא מנסה להציל את העולם מאיזו סכנה קוסמית אלא הם עובדת למחייתם בתור כורה פחם או חוטב עצים כשכל שאיפתה בחיים היא לחסוך מספיק כסף כדי לקנות יום אחד בית ולשאת בת או בן זוג. בעוד שדמות כמו פליקס הנזיר אמנם נמנע מאלימות אבל נצמדה להנחת היסוד המובלעת בסקיירים לפיה השחקן אמור לשחק דמות הרואית של הרפתקן, אותם שחקנים לא התעניינו בכלל בלחימה במפלצות או בהשגת אוצרות קסומים אלא רק בניסיון לחיות חיים שגרתיים לחלוטין של אדם רגיל לגמרי שבמקרה חי בעולם פנטזיה דמיוני.

לכל אופני המשחק השונים הללו אין כמובן שום קשר לפציפיזם. הם לא נובעים מטעמים מוסריים והם בוודאי לא מניחים שמשחקי מחשב הינם אלימות או מעודדי אלימות. הסיבה ששחקנים שונים בוחרים לשחק בצורה כל כך רדיקלית ושונה היא כדי לקחת חלק פעיל בעיצוב המשחק וביצירת חווית המשחק שלהם. במקום לשחק את המשחק לפי האופן ולפי הסגנון שנקבעו עבורם מראש, הם נהנים דווקא ליצור לעצמם את החוקים שעל פיהם הם רוצים לשחק ולקבוע בעצמם את תנאי הניצחון שאותם הם מנסים להשלים.