התיאורטיקן פול ויריליו נודע בזכות האמירה שלו לפיה "כל טכנולוגיה חדשה שבאה לעולם מביאה איתה סוג חדש של תאונות שלא היו קיימות עד אותו רגע". כך למשל המצאת המכונית על פי ויריליו היא למעשה המצאת תאונת הדרכים. את הטענה הזאת ניתן לראות באינטרנט באופן שבו כל רשת חברתית חדשה מביאה איתה לעולם תאונות חברתיות חדשות שבכלל לא היו קיימות עד אותו רגע. אני עוקב אחריך בטוויטר, מדוע אתה לא עוקב אחרי? למה עשית לי אנפולואו אחרי שאני עוקב אחריך כל כך הרבה זמן? עשיתי לך לייק בפייסבוק כבר כמה פעמים, מדוע אתה אף פעם לא עשית לי לייק? (האם אני אצלך בהייד?!).
גוגל פלוס כמובן לא יוצאת דופן בעניין הזה וגם היא הביאה איתה לעולם שורה של תאונות אפשריות בהתנהלות החברתית המקוונת שלנו. אחד הנושאים המדוברים כרגע בנידון הוא היכולת לשלוט במידע שאותו אנחנו משתפים וההשלכות האפשריות של סינון זה. כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם גוגל פלוס בדומה לטוויטר בנויה על קשרים חד סטריים. בניגוד לפייסבוק שבה אם אני חבר שלך אתה בהכרח חייב להיות חבר שלי, בגוגל פלוס אני יכול לעקוב אחריך מבלי שאתה תעקוב אחרי. אבל יותר מכך, אני יכול לעקוב אחריך במעגל החברים הקרובים שלי ולשתף אותך גם בדברים הכי אינטימיים שיש לי לומר בעוד שאתה תעקוב אחרי דווקא באמצעות מעגל המכרים שלך שאותו אותה משתף רק בדברים טריוויאליים יחסית וגם לא בודק באותה תדירות כמו מעגל החברים שלך.
למרות שרשמית אין אפשרות לדעת לאיזה מעגל מישהו צירף אותנו ניתן לגלות זאת בדרכים עקיפות. אם למשל כללתי אותך במעגל המכרים שלי ושיתפתי סטטוס מסוים רק למעגל החברים הקרובים שלי אבל אז מישהו מהם שיתף את הפוסט הזה – אתה תראה את הפוסט למרות שלא ראית אותו במקור אצלי וכך תוכל לדעת שאני בעצם לא משתף אותך בכל המידע שלי. תגלית מפתיעה כזאת יכולה כמובן לגרום לאי נעימות רבה בקרב המשתמשים של גוגל פלוס: "עד עכשיו חשבתי שאנחנו חברים ופתאום גיליתי שאתה רואה אותי רק כידיד!".
בעיה נוספת שאותה מעלה שחר היא חוסר האפשרות לשתף סטטוסים רק עם אותם אנשים שאנחנו עוקבים אחריהם או שהם עוקבים אחרינו מבלי שהסטטוס יהיה פומבי ונגיש לכל העולם, או במילים אחרות: חוסר היכולת לספר בדיחות גלעד שליט בגוגל פלוס. אם בטוויטר למשל "מותר" לספר בדיחות ציניות ולהשתעשע בהומור שחור או סתם הומור אינפנטילי, בגוגל פלוס כל סטטוס פומבי נגיש לכל העולם כולו, כולל קרובי משפחה וכל מיני סחים ידידים שהיו איתנו בצבא או בבית הספר ושלא יעריכו במיוחד את חוש ההומור המיוחד שלנו. אם נשתף בגוגל פלוס תכנים רגישים באותה קלילות וחוסר מחויבות שאנחנו עושים בטוויטר התוצאות עלולות להיות מאוד לא נעימות. אפשר כמובן להגביל סטטוסים רגישים רק למעגל החברים הקרובים שלנו אבל אז אנחנו מדירים את כל האנשים שעוקבים אחרינו ושאנחנו לא עוקבים אחריהם, ובכך אנחנו למעשה מפספסים את הפוטנציאל העצום של גוגל פלוס להוות פלטפורמה נוחה לשיתוף קל ולא מחייב בסגנון טוויטר.
האמת שאת שתי ה"תאונות" האלו אפשר למנוע בקלות בעזרת הגדרות נכונות. למשל אם אני משתף סטטוס למעגל מסוים של חברים אני יכול לבטל את האפשרות שאנשים אחרים ישתפו אותו הלאה ושעל ידי כך תיחשף העובדה המביכה שאנשים מסוימים לא נמצאים במעגל החברים ה"יוקרתי" שלי. גם את הבעיה השנייה קל מאוד לפתור אם פשוט כוללים כל עוקב ברשימה נפרדת ומשתפים "בדיחות גלעד שליט" או כל תוכן נפיץ אחר רק עם מי שנמצא במעגלים שלנו. החיסרון היחיד בכך הוא שכל אותם אנשים שעוקבים אחרינו יופיעו אצלנו בפיד גם אם אנחנו לא מעוניינים באמת לעקוב אחריהם. אבל בגוגל פלוס קל מאוד לסנן את הפיד ולראות רק את המעגלים שבאמת מעניינים אותנו ואני מניח שהסינון הזה הוא מחיר קטן לשלם עבור מי שבאמת חרד לפרטיות שלו (אני גם לא אתפלא אם גוגל פלוס יוסיפו בעתיד את האפשרות לשתף רק עם מי שנמצא במעגלים שלנו או שאנחנו נמצאים במעגלים שלו).
העניין הוא – ופה למעשה הנקודה החשובה בפוסט – שכל ההתעסקות הזאת בפתרונות הטכניים השונים למניעת תאונות מהסוג הזה פחות מעניינת אותי. מה שבאמת מעניין הוא להבין מי באמת אשם בתאונות האלו, האמצעים הטכנולוגיים החדשים או אולי דווקא אנחנו בעצמנו. לי נראה שהתאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום. נניח שאני באמת אגלה שמישהו שצרפתי למעגל החברים הקרובים שלי בגוגל פלוס צירף אותי "רק" למעגל המכרים שלו. מה האסון הגדול בזה? האם זה באמת משהו שצריך לקחת כל כך ללב ושהאפשרות שהוא יקרה אמורה בכלל להטריד אותנו ולהניע אותנו לחפש אחרי כל מיני פתרונות יצירתיים למניעת המקרה? הרצון הזה להדדיות בקשרים החברתיים שלנו הוא לדעתי אחד החולאים הרעים של האינטרנט כיום: אני הגבתי אצלך בבלוג, למה לא הגבת אצלי בבלוג? אני עשיתי לך ריטוויט למה לא עשית לי ריטוויט? אני עוקב אחריך בטוויטר למה אתה לא עוקב אחרי?
הרצון הזה ליחסים סימטריים והדדיים נובע מחוסר הבנה בסיסית שברשת יש לכל אחד מאתנו קשרים חברתיים שונים ומחויבויות חברתיות שונות, אבל מה שיש לכל אחד מאתנו הוא כמות מוגבלת מאוד של תשומת לב ויכולת ריכוז. נכון, בעולם אידיאלי כולנו היינו יכולים לשמור על קשרים סימטריים אבל אנחנו הרי לא חיים בעולם כזה. לכן לא צריך להיפגע מחוסר הסימטריה הזה בגוגל פלוס, ובעצם בכל מרחב חברתי אחר ברשת, אלא פשוט ללמוד לחיות איתו בשלום ואפילו לאמץ אותו בחום (רשת חברתית סוציומטית, כבר אמרנו?).
גם החרדה העמוקה מכך שדברים לא רגישים שאמרנו יצאו מחוץ לגבולות השליטה שלנו נובעת לדעתי מחוסר השלמה עם מצב הפרטיות ברשת כיום. אני אמנם לא חסיד גדול של אסכולת "מות הפרטיות ברשת" ובמקום לדגול בטענה הרווחת ש"אם אין לך מה להסתיר אתה לא צריך לדאוג לפרטיות שלך" אני מעדיף יותר את טענת הנגד: "אם אין לך מה להסתיר סימן שאין לך חיים", אבל אני בכל זאת חושב שאנחנו צריכים להשלים עם העובדה ששום דבר שאותו אנחנו משתפים עם קבוצה מסוימת של אנשים באינטרנט באמת ישמר רק באותו מעגל חברתי ולא יזלוג החוצה בכל מיני דרכים שונות ומשונות. הפרטיות קיימת, או לפחות אמורה להתקיים, בכל מה שנוגע למידע הפרטי שאנחנו חולקים עם אדם מסוים, למשל תכתובת אימיילים או הודעות פרטיות, או במידע האישי שלנו שמסור בידי גופים מסחריים שונים ושאותו הם לא אמורים לחשוף לציבור (למשל מידע רפואי). אבל ברגע שאני משתף דבר מסוים עם עשרות או מאות אנשים באינטרנט באמת שאין לי יותר שום שליטה עליו ושום יכולת לפקח עליו. במקום לנסות ולהתנגד לכך צריך ללמוד להשלים עם זה ובעיקר לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאנחנו בוחרים לשתף עם העולם.
הנה למשל אנקדוטה שהמחישה זאת עבורי. לפני כמה חודשים כתבתי בטוויטר את הסטטוס: "למרות שטיב טעם מוכרים חמץ בפסח אני בכל זאת אוגר כל שנה פיתות ובאגטים במקפיא, כי גם לחילונים מגיע שיהיה להם טקסים משוללי כל הגיון". בעיני זאת הייתה אמירה משעשעת ולא מחייבת שצחקה בעיקר על החילוניות הישראלית המודרנית ופחות על הדת היהודית. בטוויטר באמת זכיתי לתגובות חיוביות מאוד אבל ללא ידיעתי הסטטוס הזה הועלה לדף הפייסבוק של סטטוסים מצייצים (תוך כדי מתן קרדיט כמובן) ושם הוא זכה לעשרות תגובות נאצה סחיות להחריד שבין היתר שאלו אותי בשיא החוצפה מה היו חושבים עלי כל אותם יהודים שמתו במחנות הריכוז ולא אכלו חמץ בפסח… (מעניין באמת גם מה אלוהים חשב על אותם אנשים, אבל אני סוטה מהנושא). כמובן שבפייסבוק אני רגיל לדרגת הטמטום המחרידה הזאת וזאת אכן הסיבה העיקרית שאני מעדיף להיות פעיל יותר בטוויטר מאשר בפייסבוק. אבל האם יש לי באמת שליטה מלאה על הדברים שאני משתף אפילו רק בטוויטר? האם אני יכול למנוע מכך שהם יגיעו גם למקומות שבכלל לא רציתי שהם יגיעו אליהם? התשובה היא כאמור לא, מפני שהשליטה הזאת על התכנים שאנחנו משתפים ברשת נמצאת בעיקר בדמיון שלנו.
Pingback: אקלקטיקה אהובתי » רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית
Pingback: ללא אליבי - אז איפה עושים פה "לייק"? – על אחדות ובידול ברשתות חברתיות